HE136–8תצוגה מקדימה של הסיפור
ליעדי חוזר לכיתה
בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה, כִּתָּה ה׳4 הִתְחִילָה לְהַכִּיר אֶת הַכִּתָּה, אֶת הַמְּגֵרוֹת וְאֶת הַמִּגְרָשׁ. לִיעָדִי נִשְׁאַר בַּבַּיִת, כִּי הוּא לֹא הִרְגִּישׁ טוֹב, וַאֲבִיתָר יָשַׁב בַּכִּתָּה עַל הַכִּסֵּא שֶׁלְּיָדוֹ.
בַּבַּיִת לִיעָדִי פָּתַח קֻפְסַת לֶגוֹ, הֵזִיז מְכוֹנִיּוֹת קְטַנּוֹת וְצִיֵּר כַּדּוּרֶגֶל עַל דַּף. בַּהַתְחָלָה זֶה הָיָה כֵּיף, אֲבָל אַחֲרֵי שָׁעָה הַחֶדֶר נִהְיָה שָׁקֵט מִדַּי. “עִם מִי אֲנִי אֶצְחַק עַכְשָׁו?” הוּא לָחַשׁ לְעַצְמוֹ.
בְּאוֹתוֹ זְמַן, אֲבִיתָר הָיָה בְּבֵית־הַסֵּפֶר. בַּהַפְסָקָה הוּא רָץ לַמִּגְרָשׁ, אֲבָל עָצַר לְיַד הַשַּׁעַר, כִּי לֹא הָיָה מִי שֶׁיִּמְסֹר לוֹ כַּדּוּר בְּדִיּוּק כְּמוֹ לִיעָדִי. גַּם בַּעֲבוֹדָה בַּכִּתָּה הוּא הִשְׁאִיר חֲצִי דַּף רֵיק, כְּדֵי לְהַרְאוֹת לַחָבֵר שֶׁלּוֹ אַחַר כָּךְ.
בְּסוֹף הַיּוֹם אֲבִיתָר הִתְקַשֵּׁר בְּשִׂיחַת וִידֵאוֹ. לִיעָדִי חִיֵּךְ מִיָּד, וּשְׁנֵיהֶם סִפְּרוּ זֶה לָזֶה מַה קָּרָה, אֲפִלּוּ אֶת הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים. הֵם קָבְעוּ שֶׁמָּחָר אֲבִיתָר יִשְׁלַח צִיּוּר, וְלִיעָדִי יִשְׁלַח בְּדִיחָה. לְמָחֳרָת, לִיעָדִי עֲדַיִן נִשְׁאַר בַּבַּיִת, אֲבָל הוּא כְּבָר לֹא הִרְגִּישׁ לְבַד. עַל הַשֻּׁלְחָן חִכּו לוֹ הַצִּיּוּר וְהַבְּדִיחָה מֵאֲבִיתָר, וּבַלֵּב חִכָּה לוֹ מָקוֹם חָם לַיּוֹם שֶׁיַּחֲזֹר לַכִּתָּה.







