HE326–8תצוגה מקדימה של הסיפור
ילדותה של דליה רביקוביץ
כשנועה עברה עם אמא מיכל, איתמר ויואב לקיבוץ גבעון, הכול נראה לה חדש מדי. הדשאים היו גדולים, חדר האוכל היה רועש, והיא לא הכירה אף אחד.
ביום ההולדת השישי של נועה, שנה קודם, אבא שלה נפטר. מאז אמא עבדה הרבה, חיבקה הרבה, וגידלה את שלושתם לבד ובאומץ.
בכיתה החדשה כמה ילדים צחקו כשנועה לא ידעה איפה שמים את התיק. בהפסקה היא ישבה לבד על ספסל מתחת לאקליפטוס, והרגישה קטנה כמו נמלה.
אחר הצהריים איתמר בעט אליה כדור ואמר, "את שוערת מעולה." יואב נתן לה את הטרקטור הצהוב שלו ואמר, "זה למזל." נועה חייכה קצת. למחרת תמר מהכיתה התיישבה לידה על הספסל. "גם אני הייתי חדשה פעם," היא אמרה, והוציאה חצי פיתה עם חומוס. הן חילקו ביניהן מלפפון וצחקו על נמלה שטיילה על התיק. בשיעור אמנות נועה ציירה עץ אקליפטוס גדול, ומתחתיו ספסל עם מקום לכולם. תמר תלתה את הציור על הלוח, ועוד ילדים ביקשו לשבת איתן בהפסקה. נועה עדיין התגעגעה לאבא, במיוחד בימי הולדת. אבל בקיבוץ היא גילתה דבר חשוב: לפעמים משפחה מחזיקה אותך חזק, ולפעמים חברה אחת פותחת דלת לעולם שלם.
