HE26–8תצוגה מקדימה של הסיפור
המורה לריקודי בטן
אורי נכנס לאולם הריקודים במתנ״ס בגבעתיים והחזיק את התיק חזק. על הרצפה היה אור שמש גדול, ובפינה חיכתה דרבוקה קטנה.
מיכל המורה חייכה אליו ואמרה, ״היום נרקוד בקצב שלנו. אין פה נכון או לא נכון.״ אורי משך בכתפיים ולחש, ״אני מתבייש.״
מיכל קשרה סביב המותניים צעיף צבעוני עם מטבעות קטנים. היא הפעילה מוזיקה שקטה ורקדה לאט, כמו גל בים. המטבעות צלצלו צליל מצחיק: צ׳יק צ׳יק צ׳יק. אורי הביט ברגליים שלה, אחר כך בידיים. מיכל אמרה, ״תבחר תנועה אחת קטנה. אפילו רק אצבע.״ אורי הרים אצבע, ואז עוד אחת.
מיכל רקדה מולו, אבל לא קרוב מדי, כדי שיהיה לו נעים. היא סובבה כתף, ואורי ניסה גם. הכתף שלו קפצה, והוא צחק. ״ראית?״ אמרה מיכל. ״הגוף שלך יודע לספר סיפור.״ אורי לקח נשימה עמוקה ועשה צעד לצד, ואז צעד חזרה. בסוף השיר מיכל מחאה כפיים בשקט. אורי חייך ואמר, ״אפשר עוד פעם? אבל הפעם עם הצעיף?״ מיכל נתנה לו צעיף קטן, והאולם התמלא בצלצולים אמיצים.







