HE166–8תצוגה מקדימה של הסיפור
דוני
מיקה גרה במערת גיר קטנה ליד בית גוברין. לא הייתה זו מערה מפחידה, אלא בית חמים עם שטיח צבעוני, מנורת שמש, מדף ספרים, ודודו שפן הסלע שישן בתוך סל קש.
למיקה היה סוד: כשהיא נגעה באבן, היא שמעה מה היא מרגישה. כשהיא מחאה כפיים, אבנים קטנות זזו כמו חיילים מסודרים. ובחושך, האצבעות שלה האירו כמו פנסים.
יום אחד, אחרי הלימודים, איתי בעט בכדור האדום שלו חזק מדי. הכדור התגלגל לשביל ליד המערה, ואז נשמע קול חריקה. כמה אבנים התחילו להחליק מהקיר. “איתי, עצור!” קראה מיקה. היא הניחה יד על הסלע ושמעה אותו לוחש: אני עייף, אני מתפורר. מיקה נשמה עמוק, מחאה כפיים, והאבנים נעצרו באמצע הדרך.
דודו קפץ קדימה ומצא סדק צר. מיקה האירה באצבעותיה, ואיתי משך בזהירות את הכדור מתוך החול. אחר כך מיקה סידרה את האבנים זו על זו, כמו פאזל חזק. איתי חייך ואמר, “את גיבורת-המערה!” מיקה צחקה. “רק אל תבעט ליד קירות עייפים.” בערב, המערה זהרה באור רך, ודודו נרדם ראשון, גאה מאוד.
