HE26–8תצוגה מקדימה של הסיפור
פיית השיניים של דבי
לדבי התנדנדה שן כבר שלושה ימים. בערב, כשנגסה בפיתה עם שוקולד, השן נפלה ישר לכף היד שלה.
דבי שטפה את השן בזהירות, שמה אותה במעטפה קטנה, והחביאה אותה מתחת לכרית. היא לחשה, “לילה טוב, שן אמיצה,” ונרדמה.
באמצע הלילה נכנסה לחדר ליבי, פיית השיניים. היא הייתה קטנה כמו עיפרון, עם כנפיים נוצצות וצמיד פעמונים זעירים. ליבי לקחה את השן ושמה במקומה מטבע מבריק. אבל כשפנתה לעוף החוצה, הצמיד שלה נתפס בשמיכה, ופעמונים קטנים התפזרו על המיטה של דבי: טינג, טינג, טינג!
דבי פקחה עין אחת. “את באמת קיימת?” לחשה. ליבי הסמיקה ואמרה, “כן, אבל רק ילדים ששומרים סוד יכולים לראות אותי.” דבי עזרה לה לאסוף את הפעמונים. ליבי סיפרה שהפיות משתמשות בשיניים שנופלות כדי לבנות בתים חזקים ומבריקים בגינות, עם קירות לבנים כמו חיוך וגגות מעלי זית. “אז השן שלי תהיה בית?” שאלה דבי. “בית עם חלון עגול,” אמרה ליבי, “ואולי פיה קטנה תשתה בו שוקו.” בבוקר מצאה דבי מתחת לכרית מטבע וגם פעמון אחד זעיר. היא שמרה אותו בקופסה, וחייכה חיוך חדש עם רווח קטן באמצע.
