האהבה שהסתבכה

האהבה שהסתבכה

בעיירה קסומה בשם לומפי, עמוק בתוך יערות ירוקים ונוצצים, עמדה טירה ענקית ומסתורית. כולם קראו לה: **"הטירה בעיירת לומפי"**. בטירה הזאת גרה נסיכה צעירה ויפהפייה בשם **אמה**.

אמה הייתה בת שמונה־עשרה. היו לה שיער זהוב ועיניים נוצצות כמו כוכבים בלילה. לפני עשר שנים אמא שלה, המלכה **לילי**, נפטרה. מאז, כל שנה ביום הולדתה, אמה הייתה עולה למגדל הגבוה בטירה, מביטה לשמיים ולוחשת: "אני מתגעגעת אלייך, אמא."

בבוקר יום הולדתה ה־18, כל הטירה הייתה מקושטת: בלונים צבעוניים, סרטים זהובים, ושולחנות מלאים בעוגות מתוקות. המשרתים התרוצצו, המוזיקה נשמעה מכל פינה, אבל בתוך הלב של אמה היה משהו כבד ועצוב. היא ידעה שכשנסיכה מגיעה לגיל שמונה־עשרה, לפי חוקי הממלכה – היא חייבת להתחתן.

אל אולם הנשפים נכנס אביה, **פליצקי המלך**. הוא היה זקן, קפדן ולא נחמד. פניו היו קשות, ועיניו תמיד חיפשו רק כוח וכבוד.

"אמה," אמר בקול קר אני צריך לדבר איתך הם התישבו במקום בטירה ואז אמר המלך "הגיע היום. את בת שמונה־עשרה. קבעתי לך חתן."

"חתן?" אמה לחשה, ליבה דופק מהר.

"כן," חייך חיוך רע, "את תתחתני עם הנסיך **שון החי בסרט** מהעיר השכנה. הוא חשוב, עשיר, ויעזור לי לשלוט בכל הממלכות."

אמה שמעה בעבר על שון. הוא היה נסיך שחי בעולם של עצמו. הוא כל הזמן אמר: "אני הכי חשוב! הכול בשבילי! כל העולם סובב סביבי!" לכן קראו לו **"שון החי בסרט"**. הוא לא הקשיב לאף אחד, לא עזר לאף אחד, ורק התגאה בעצמו.

"אני לא רוצה להתחתן איתו," אמרה אמה באומץ, "אני לא אוהבת אותו. הוא לא טוב."

פליצקי המלך הקיש במקלו על הרצפה. "לא שאלתי אם את רוצה. זו פקודה! מחר בבוקר – החתונה!"

אמה רצה לחדרה, דמעות בעיניה. היא הביטה בתמונה של אמא שלה, לילי, שעמדה על השידה.

"אמא," לחשה, "מה אני אעשה? אני לא רוצה לחיות עם מישהו רע. אני רוצה לבחור את הדרך שלי."

ופתאום, כאילו הרוח לחשה לה, אמה הרגישה קול קטן בליבה: "תהיי אמיצה. תסמכי על הלב שלך."

באותו לילה, כשהירח היה גבוה והשמיים היו מלאים כוכבים, אמה קמה בשקט מהמיטה. היא לבשה גלימה פשוטה, לקחה תיק קטן עם קצת אוכל, וירדה לאורווה.

שם חיכה לה הסוס האהוב שלה, **פיני** – סוס חום עם רעמה שחורה ועיניים טובות.

"ששש, פיני," לחשה לו, "אנחנו בורחים מהטירה. אנחנו יוצאים למסע."

פיני צהיל בשקט, כאילו הבין הכול. אמה עלתה על גבו, פתחה את שער הטירה, ובשקט־בשקט, בלי שאיש ישים לב, יצאה אל הלילה הקריר.

הם רכבו דרך היער החשוך. העצים היו גבוהים, והצללים רקדו על האדמה. לפעמים נשמעו קולות של ינשופים ושל חיות לילה, אבל אמה החזיקה במושכות חזק, וליבה פעם בחוזקה – מפחד, אבל גם מריגוש.

אחרי שעות של רכיבה, כשהשחר התחיל לעלות, אמה ופיני הגיעו אל גבעה נמוכה. מצד אחד היה יער, מצד שני נהר קטן זרם בשקט. פתאום, מאחורי שיח, נשמע קול כועס:

"מי מעז לעבור כאן בלי רשות של **חיימיקו הגמד**?"

אמה עצרה את פיני. מתוך השיח יצא גמד קטן, אולי בגובה הברך שלה. היה לו זקן קצר ומבולגן, כובע אדום ועיניים חדות. הוא נראה כועס מאוד.

"מי אתה?" שאלה אמה בזהירות.

"אני **חיימיקו הגמד**, השליט של ארץ הגמדים!" הוא אמר בקול חזק. "וזה השטח שלי. מי שעובר כאן – משלם מחיר!"

הוא היה מפורסם בכל הממלכה כגמד אכזרי שלא עוזר לאף אחד, וגונב מאנשים שעוברים ביער. הילדים בעיירת לומפי תמיד פחדו לשמוע את שמו.

"אני… אני נסיכה אמה מהטירה בעיירת לומפי," אמרה, "אני בורחת מהטירה. אבא שלי רוצה לחתן אותי עם נסיך רע שלא אכפת לו מאף אחד."

חיימיקו גיחך. "ומה זה מעניין אותי? תני לי את התיק שלך, את האוכל שלך, ואולי אתן לך לעבור."

עיניה של אמה התמלאו דמעות, אבל היא לא ויתרה. "אתה באמת כזה אכזרי כמו שאומרים?" שאלה בשקט.

הוא נעצר. "כן," אמר בקשיחות, "אני אכזרי. ככה לומדים לא להתקרב אליי."

אמה ירדה מפיני, התכופפה אל הגמד הקטן, והביטה ישר בעיניו. "אבל למה? למה אתה רוצה שיפחדו ממך? אתה לא לבד כאן ביער?"

חיימיקו פער עיניים. אף אחד לא שאל אותו את זה אף פעם.

"אף אחד לא רצה להיות חבר שלי," מלמל, "אז החלטתי להיות אכזרי. ככה לפחות שמים לב אליי."

אמה חייכה חיוך קטן. "אני שמתי לב אליך. אתה אמיץ. אתה שומר על היער שלך. זה לא אומר שאתה חייב להיות רע. אתה יכול להיות טוב וחזק ביחד."

משהו בליבו של חיימיקו רעד. אף אחד אף פעם לא אמר עליו משהו טוב. "את… את לא מפחדת ממני?" שאל בלחש.

"אני רואה שאתה יכול להיות יותר מ'חיימיקו הגמד האכזר'," אמרה, "אתה יכול להיות חבר."

הוא הסמיק מתחת לזקן. "חבר?" חזר אחריה.

אמה הנהנה. "אני לבד במסע הזה. אולי… אולי תצטרף אליי? אתה מכיר את היער. אני יכולה לסמוך עליך?"

חיימיקו חשב רגע. בתוכו עדיין היה חלק קטן שרצה להיות רע, אבל היה גם חלק חדש, חם, שרצה מישהי שתראה אותו באמת.

"טוב," אמר לבסוף, "אני אבוא איתך. אבל… אני עדיין גמד קשוח!" הוא הוסיף מהר.

אמה צחקה. "בסדר, גמד קשוח."

מאותו רגע הם המשיכו יחד. אמה על פיני, וחיימיקו צועד לצידה. בדרך הוא הראה לה שבילים סודיים, פרחים מאירים בלילה, ומערה שבה נצנצו אבני חן צבעוניות. הוא סיפר לה על ארץ הגמדים, על כך שפעם הם היו טובים ושמחים, אבל בני האדם לעגו להם, אז הם הפכו קשים ורעים.

"אני לא אצחק עליך," אמרה אמה, "אני מכירה איך זה כשלא מבינים אותך."

לאט־לאט, חיימיקו הפסיק לדבר בקול כועס, והתחיל לחייך לפעמים. הוא אפילו נתן לפיני ללקק לו את הפנים, למרות שעשה עצמו כאילו זה מעצבן אותו.

בזמן הזה, בטירה בעיירת לומפי, פליצקי המלך התעורר וגילה שאמה נעלמה.

"מה?! היא ברחה?!" הוא שאג, "אני אמצא אותה! היא לא תברח מהגורל שלה!"

הוא שלח חיילים לכל הכיוונים, וגם הודיע לנסיך שון החי בסרט. שון, כמובן, עמד מול המראה, סידר את השיער ואמר: "ברור שהיא תחזור. מי לא ירצה להתחתן איתי?"

אבל אמה הייתה רחוק ביער, עם חבר חדש וקטן.

בערב, ליד מדורה קטנה, אמה וחיימיקו ישבו זה לצד זה. השמיים היו מלאים כוכבים.

"את יודעת," אמר חיימיקו בשקט, "כשפגשתי אותך רציתי רק לקחת לך הכול. אבל עכשיו… אני מרגיש שאני רוצה לשמור עלייך."

אמה חייכה. "וגם אני רוצה לשמור עליך. אתה כבר לא אכזרי כמו פעם, חיימיקו."

הוא הביט בה, ובליבו הקטן הרגיש משהו שלא הרגיש אף פעם – חום, שמחה, ורצון להיות טוב. הוא התחיל להתאהב בה, והלב שלו, שהיה פעם קשה כמו אבן, נהיה רך כמו מרשמלו.

"אם תרצי," אמר, "אני יכול לקחת אותך לארץ הגמדים. שם אולי נמצא דרך להגן עלייך מאבא שלך ומהנסיך שון. הגמדים יודעים קסמים עתיקים."

עיניה של אמה נצצו. "באמת? זה נשמע כמו הרפתקה חדשה."

וכך, הנסיכה אמה, הסוס הנאמן פיני, והגמד חיימיקו שכבר לא היה כל־כך אכזרי, יצאו יחד לדרך חדשה. הם עדיין לא ידעו איך יסתיים המסע: האם פליצקי המלך יוותר? האם שון החי בסרט יבין שהוא לא מרכז העולם? האם הממלכה תכיר בחברות ובאהבה החדשה שנולדה?

אבל דבר אחד כבר היה ברור: אמה בחרה להקשיב ללב שלה, וחיימיקו בחר לגלות שהוא יכול להיות טוב ואהוב.

והיער החשוך? הוא כבר לא היה מפחיד, כי כשיש לך חבר אמיתי לידך – גם הלילה הכי שחור יכול להפוך להרפתקה מוארת.