אהבה שהסתבכה

אהבה שהסתבכה

בממלכת לומפי הרחוקה, מאחורי שבעה הרים ושבעה נהרות, הייתה פעם ממלכה קטנה ומוזרה. בממלכה הזו שלט מלך זקן ורע לב, ושמו היה **המלך פליצקי**. כולם פחדו ממנו, אפילו החיות ביער. כשהוא היה צועק, אפילו העלים על העצים היו רועדים.

למלך פליצקי הייתה פעם אישה טובה ועדינה, ושמה היה רותי. היא אהבה לשיר לציפורים, לחלק אוכל לעניים, ולחבק את בתה הקטנה – **אמה**. אבל יום אחד חלתה רותי במחלת ברודצקי, מחלה קשה שאף אחד לא ידע לרפא. אחרי זמן מה, רותי מתה, והארמון התמלא עצב כבד.

אמה הייתה אז רק בת שלוש. המלך פליצקי התאבל על רותי שלוש שנים. הוא לבש רק שחור, לא חייך, לא דיבר כמעט עם אף אחד, וכמעט שכח שיש לו ילדה קטנה שצריכה חיבוק, סיפור וליטוף לפני השינה.

אמה גדלה בתוך ארמון קר. היא הייתה ילדה יפה, עם עיניים גדולות וסקרניות, אבל הלב שלה התחיל להיסגר. אף אחד לא לימד אותה לשתף, לאהוב או לעזור. היא למדה לקבל – אבל לא לתת. אם משרתת הביאה לה צעצוע – אמה לקחה. אם ילד מהכפר רצה לשחק – היא אמרה: "זה *שלי*! לכו מפה!"

לאט לאט, אמה הפכה לבחורה צעירה ויפה, אבל גם **אנוכית מאוד**. היא חשבה רק על עצמה. כשהייתה בת שמונה־עשרה, כבר ידעה לצוות על כולם, לבקש לעצמה את הבגד הכי יפה, את החדר הכי גדול, ואת העוגה הכי מתוקה – ולא להשאיר לאחרים פירור.

יום אחד חלה המלך פליצקי במחלה מוזרה שנקראה **מחלת גל**. הרופאים בממלכת לומפי אמרו: "אין לנו תרופה. יש רק צמח אחד בעולם שיכול לרפא את המחלה – צמח קסום ששמו **טל**. הוא גדל רק ביער העמוק, ליד הנהר הסודי."

אף אחד לא העז להיכנס ליער העמוק. אמרו שהוא מלא בצללים, בחיות מסוכנות, וביצור אחד קטן ומרושע: **חיימיקו הגמד** – גמד אכזרי שאהב לעשות צרות, לגנוב דברים, ולהטיל קללות קטנות ומציקות על מי שהכעיס אותו.

אבל אמה, למרות שהייתה אנוכית, פחדה מאוד לאבד גם את אביה, כמו שאיבדה את אמא שלה. היא אמרה לעצמה: "אם אבא ימות – למי אתן פקודות? מי יקנה לי מתנות? מי ישמור על הארמון שלי?"

אז היא החליטה לצאת ליער לבד, לחפש את צמח הטל.

בלילה שקט אחד, כשכולם ישנו, לבשה אמה גלימה פשוטה, יצאה מהארמון בלי שאף אחד יראה, והלכה לעבר היער. העצים היו גבוהים, הרוח שרקה, והינשופים קראו "הוּהוּ" מפחיד. אמה רעדה, אבל המשיכה ללכת. היא חיפשה, חיפשה, חיפשה – עד שראתה שיח קטן, ועליו עלים זוהרים בצבע ירוק־כסף.

"זה חייב להיות צמח הטל!" לחשה.

אבל בדיוק כששלחה את ידה לקטוף את העלים, נשמעה צעקה קטנה ורעה:

"מי נוגע בצמח שלי?!"

מתוך הצללים קפץ **חיימיקו הגמד**. הוא היה קטן, עם זקן מדובלל, עיניים חכמות אבל רעות, וכובע מחודד. "הצמח הזה שלי!" הוא אמר. "מי את בכלל?"

"אני אמה, בתו של המלך פליצקי," אמרה בגאווה. "אני לוקחת את הצמח הזה לאבא שלי. הוא חולה."

חיימיקו הגמד צחק צחוק מרושע. "את? לעזור למישהו? שמעתי עלייך. את רק לוקחת, לוקחת, לוקחת. למה שאעזור לך?"

אמה הרגישה את הלב שלה קצת מתכווץ. "כי… כי הוא אבא שלי," אמרה בשקט. "אני לא רוצה שהוא ימות."

הגמד חשב לרגע. "טוב," אמר, "אקבע תנאי. אם את רוצה את צמח הטל, את חייבת להבטיח שתפסיקי להיות כל כך אנוכית. תתחילי לעזור לאחרים, גם אם לא תקבלי כלום בתמורה."

אמה כמעט צעקה "לא!" – אבל נזכרה בעיני אביה החולניות. "טוב," אמרה בלב כבד. "אני מבטיחה."

חיימיקו הביט בה בעיניים חודרות. "אם תשברי את ההבטחה," איים, "הצמח יאבד את כוחו – ואביך יחלה שוב."

הוא נתן לה כמה עלים זוהרים. אמה הודתה לו בחצי פה, הסתובבה וחזרה בדרך הארוכה אל הארמון.

בדרך חזרה, ליד גבול היער, פגשה איש צעיר, רזה וגבוה, שנראה אבוד. הוא לבש בגדים משונים שלא היו מהסוג של ממלכת לומפי. פניו היו עדינים, אבל בעיניו היה פחד גדול.

"מי אתה?" שאלה אמה בחשדנות.

"אני… שון," הוא אמר וגמגם קצת. "שון… הגב גבר." הוא היה כל כך פחדן, שבכל פעם שהייתה רעש קטן, הוא קפץ אחורה. אבל מה שאמה לא ידעה, זה שהוא בעצם **נסיך** מממלכת נרקיה – ממלכה יריבה, שהמלך שלה נקרא **המלך פלוצבי**.

שון הביט באמה, ואמה הביטה בו. למרות שפחד מכל דבר, הוא מצא אומץ להתקרב אליה. "את פצועה," אמר, כשראה שריטה על ידה מהשיחים. הוא תלש חתיכת בד מחולצתו, וחבש לה את היד בעדינות.

אמה, שהייתה רגילה שאנשים משרתים אותה מתוך פחד, הרגישה משהו מוזר בלב. אף אחד לא דאג לה ככה כבר הרבה זמן.

"אתה… לא מפחד ממני?" שאלה.

"שמעתי על המלך פליצקי," אמר שון בלחש. "אבל את… את נראית אחרת."

הם ישבו יחד ליד עץ, דיברו, סיפרו אחד לשנייה על הממלכות שלהם. הם צחקו, שתקו, הביטו בכוכבים. משהו רך וחדש נולד ביניהם – הם **התאהבו**.

אבל הם ידעו שהממלכות שלהם אויבות. אז הם החליטו להיפגש בסתר, בכל לילה, באותה שעה, ליד הנהר שבין הממלכות.

אמה חזרה לארמון, נתנה לרופאים את צמח הטל, והם הכינו ממנו שיקוי. המלך פליצקי שתה – ולאט לאט הבריא. אבל במקום להודות לאמה, הוא רק אמר: "כמובן שעשית את זה. את הבת שלי. זה היה התפקיד שלך."

הלב של אמה כאב. בלילות היא ברחה מהארמון, פגשה את שון, ושם – ליד הנהר – היא הייתה סוף סוף היא עצמה. היא סיפרה לו על ההבטחה לגמד, על האנוכיות שלה, ועל כמה היא רוצה להשתנות.

שון, למרות שהיה פחדן, נתן לה אומץ בלב. "את כבר משתנה," אמר. "את דואגת לאחרים. לי, לאביך… זה לא מעט."

אבל סוד גדול אף פעם לא נשאר סוד לנצח.

יום אחד, מרגלים מממלכת לומפי ראו את אמה ושון יחד. הם רצו מיד לספר למלך פליצקי. באותו זמן, מרגלים מממלכת נרקיה ראו את שון עם אמה, ורצו לספר למלך פלוצבי.

המלכים הזועמים קראו לילדיהם.

"את תיפגשי עם נסיך אויב?!" שאג המלך פליצקי. "את תבגוד בממלכה שלך?!" צעק המלך פלוצבי על שון.

הכעס גדל וגדל – עד שפרצה **מלחמה** בין שתי הממלכות. החיילים יצאו לקרב, התופים היכו, החרבות נשלפו.

בתוך כל הבלגן, קרה דבר נורא: המלך פליצקי, בזעמו, שלח מתנקשים להרוג את אשתו של המלך פלוצבי, המלכה שרה. היא מתה, והכאב של המלך פלוצבי הפך לשנאה גדולה עוד יותר.

אמה ושון ידעו שאם יישארו בממלכות שלהם, כולם ינסו להפריד ביניהם – ואולי אפילו לפגוע בהם. שון רעד מפחד. "אני… אני לא אמיץ," אמר. "אני בקושי מצליח לעמוד ליד אבא שלי כשהוא כועס."

אמה אחזה בידו. "אתה אמיץ מספיק בשביל לאהוב," אמרה. "ועכשיו צריך להיות אמיץ בשביל לברוח."

בלילה סוער, כשברקים האירו את השמיים, הם נפגשו שוב ליד הנהר. מאחוריהם נשמעו צעקות של חיילים משתי הממלכות. אמה ושון קפצו יחד לסירה קטנה שהייתה קשורה לגדה, ושחררו את החבל.

הנהר זרם במהירות, הגלים קפצו, שון רעד, אבל החזיק חזק בידה של אמה. "אני איתך," הוא לחש. "אבל אתה מפחד," אמרה. "נכון," הוא חייך חיוך קטן, "אבל אני עדיין בוחר להישאר."

הם שטו רחוק, רחוק, עד שהמלחמה והצעקות נשמעו רק כמו הד חלש. הם הגיעו למקום שקט, ירוק, שבו אנשים לא הכירו את ממלכת לומפי ולא את נרקיה. שם, ליד הנהר, הם בנו לעצמם בית קטן.

עם הזמן, אמה למדה באמת לא להיות אנוכית. היא עזרה לשכנים, חלקה אוכל, שמרה על ילדים אחרים. שון, למרות שפחד עדיין מדברים רבים, למד לעמוד על שלו, להגן על משפחתו, ולהיות אמיץ בדיוק ברגעים החשובים.

הם התחתנו, והביאו לעולם ילדים. הילדים שלהם גדלו על סיפורים על שתי ממלכות שנלחמו, על מלכים כועסים, על גמד אכזר, ועל נסיך פחדן ובחורה אנוכית – שבחרו להשתנות, לאהוב, ולבנות לעצמם חיים חדשים.

ואם תשאלו את חיימיקו הגמד, הוא יגיד לכם בשקט, כשהוא מחייך בזקן שלו: "היא עמדה בהבטחה. הצמח טל עבד. וכשהלב משתנה – זה הכישוף הכי חזק בעולם."

וכך, בממלכת לומפי הרחוקה, מספרים עד היום על אמה ושון הגב גבר – שגילו שאפשר להיות אמיץ גם כשמפחדים, ואפשר ללמוד לתת – גם אם פעם ידעת רק לקחת.

וסוף.