HE6Leseprobe
תאומים בנפש
הבוקר בכיתה ט'2 התחיל כמו כל בוקר. התלמידים זרקו בדיחות, החליפו חטיפים מתחת לשולחן והסתכלו על השעון בתקווה שהשיעור יתחיל כבר וייגמר עוד יותר מהר.
המורה להיסטוריה, ארז, נכנס לכיתה עם חיוך רחב ומחא כפיים. "חבר'ה, שקט רגע!" הוא קרא, והדיבורים דעכו לאט. "מחר הטיול השנתי המיוחל שלנו. המסלול המרכזי יהיה בתל גזר. אני רוצה את כולכם בשבע וחצי ליד שער בית הספר, בלי איחורים ובלי תירוצים."
הכיתה התפוצצה מרעש. מיקה כבר התחילה להתווכח עם גל מי יביא את הרמקול, ורוני צעק מהאמצע: "אני תופס את המושב האחורי באוטובוס, שמור לי!" צחוקים מילאו את האוויר.
אבל בשורה האחרונה, ליד החלון, עידו ישב דומם. הוא הרגיש כאילו מישהו לחץ על כפתור שמכבה את כל הקולות מסביב. המילים "תל גזר" הדהדו לו בראש כמו פיצוץ חוזר.
אחרי השיעור ניגש אליו אורי, אחד הבנים מהכיתה, עם חיוך רחב. "עידו, אתה מביא חטיפים לטיול?" הוא שאל. "אמרו שיש עצירה ליד המצוק, נעשה שם תמונות לפוסטר."
למחרת בבוקר, האוטובוס הצהוב חיכה ליד שער בית הספר, רועש ממוזיקה וצעקות. מיקה רקדה במעבר, המורה ארז ספר ראשים, ואורי צעק: "יאללה, חסר לנו רק עידו!".
הוא לא לבש בגדי טיול ולא החזיק תיק עם חטיפים. הוא לבש חולצה שחורה פשוטה, ידיו קפוצות לאגרופים על הברכיים.
הדרך לבית הקברות הייתה שקטה. אפילו הרדיו היה כבוי. אמא שלו הסתכלה עליו מדי פעם, אבל לא אמרה כלום.
הוא עצר מול מצבה אפורה אחת, שעליה היה חרוט השם "נועם כהן".
הוא הדליק נר נשמה קטן והניח אותו בזהירות על האבן הקרה. הלהבה רעדה ברוח, בדיוק כמו שנועם רעד באותו יום ארור.
הוא ונועם היו תאומים זהים – אותו שיער חום, אותן עיניים ירוקות, אותו חיוך חצי מתבייש.
בלי עידו לצדו, נועם נעשה מטרה קלה. בכיתה שלו היה רועי, "מלך הכיתה" – גבוה, חזק, ותמיד מוקף בחבורה צוחקת.
רועי ראה את זה ראשון. הוא זינק, הרים את היומן ונופף בו באוויר.
נועם, שהיה רגיש ושקט, לא ידע איך להגן על עצמו. הוא כתב הכל ביומן שחור קטן – פחדים, מחשבות, רגעים קטנים של שמחה.
נועם עמד שם, מרגיש שהלב שלו נקרע יחד עם הדפים.
הוא חשב על זה שאין לו יותר יומן, שאין לו קול, שאין לו אף אחד בכיתה שלו שמוכן לומר מילה בשבילו.
כשנכנס לחדר, הוא הניח את הדף של נועם על השולחן.
באותו שבוע, בית הספר התחיל להפעיל קבוצת שיח נגד בריונות.
עידו לא סיפר לכולם את כל הפרטים, אבל הוא דיבר על איך זה להרגיש שקוף, ואיך מילה אחת יכולה לדחוף מישהו לקצה.
בערב, עידו ישב שוב בחדר והביט בעננים דרך החלון.
