HE141Leseprobe
אין חרמות בבית הספר הזה .
זה היה יום סגריר הבטתי מהחלון ביתי אל הנוף שאותו אנני מכירה. הרי רק אתמול עברתי לעיר אשדוד מרמת גן. הבטתי בנוף בעניים משתהות וחשבתי לעצמי מחר אני מגיעה לכיתה ה", כן כיתה חדשה! הרגשתי איך בטני החלה לכאוב לי מהתרגשות . כיצד הכיתה תקבל אותי? האם היו נחמדים אלי? שאלות רבות צצו בראשי וכולן נראו לי מפחידות. קמתי בבוקר ואמרתי לעצמי תתחילי ברגל ימין. ארגנתי את הילקוט ויצאתי לדרך... הסתכלתי בחלון האוטו לחוצה ונרגשתי ושוב חושבת לעצמי איך יקבלו אותי? אחרי 20 דקות נסיעה הגעתי לבית הספר. ישר שיצאתי מהאוטו נבהלתי כמה ילדים יש זה מקום חדש מיד אמרתי לאמא :"באלי הביתה".וכימעט פרצתי בבכי
אמא אמרה לי:"מתוקה, זה יעבור בקלות את תכירי חברות וחברים חדשים". היתגברתי וניכנסתי לבית הספר. הגעתי וכלום היסתכלו עליי מוזר.... חשבתי לעצמי אוליי ביגלל שאני גבוהה? תפסתי לי מקום אבל בלי לשים ךב שיושבת לידי מישהי שלא הכרתי, היא ישר אמרה לי בצעקה:"המקום הזה תפוס ג'ירפה" מאוד מאוד נעלבתי שהיא קראה לי ככה והלכתי לשבת במקום אחר לבד. היה צילצול כולם ישבו במקומות המורה נכנסה ואמרה לי להציג את עצמי שקמתי והתחלתי לדבר כולם צחקו עליי. המורה היסתכלה על הילדים ואמרה:"משהו מצחיק?". ואחר כך אמרה :"שקט מיד".ישבתי במקום והתחלתי ללמוד.
נגמרו הלימודים אמא באה לאסוף אותי. נראתי מאוד מאוד עצובה.אמא שאלה אותי מה קרה ועניתי לה בסדר... חזרתי הביתה ובכיתי עד הלילה . הגיעה הלילה אכלתי ארוחת ערב פסטה ברוטב שמנת שתיתי מים. לאחר מכן נכנסתי להתקלח ציחצחתי שיניים והלכתי לישון . הבוקר הגיעה אז קמתי ציחצחתי שיניים ןלא רציתי ללכת לבית הספר, ידעתי שמשהו רע הולך ליקרות!.לא היתה לי ברירה אז הלכתי לבית הספר . הגעתי לכיתה וכל הילדים ובימיוחד נועה באו אליי והמציאו עליי שיר. "עומדת על ההר ג'ירפה ומחכה לכאפה." ישר נעלבתי מאוד ולא יכולתי להיתאפק ז ישר צעקתי :"דיי תפסיקי את לא מכירה אותי ביכלל".
נועה התעצבנה ודחפה אותי על הריצפה. זה ממש כאב לי, ואף אחד כולל אני לא שמו לב שהמורה ראתה הכול! עברו כמה ימים ושבועות והחרם נימשך ונימשך ונימשך. מה שכולם לא ידעו כולל אני זה שהמורה דיברה עם אמא של נועה. ואחרי זה גם עם הילדים והמנהלת בסתר. לא ידעתי שהם תיכננו להשלים ולהפסיק את החרם הזה שנימשך שבועות. המורה שיתפה בזה גם את אמא שלי. הגיעה יום למחרת יום ההולדת שלי, הלכתי לבית הספר אבל לא היה אף אחד. חשבתי שהם עוד פעם עושים לי את מה שהם עושים לי בכל בוקר רגיל. מיתחבאים מבהילים אותי ולא מפסיקים לשיר את השיר שהמציאו עליי.
ניכנסתי לכיתה ואמרתי:"הלו מישהו בכיתה?" הם יצאו מהמחבוא ושרו לי היום יום הולדת ונתנו לי חיבוקים מתנות ממתקים,והם היתנצלו היתנצלו על הכל!. אחר כך דיברנו על החרם ונועה היתנצלה שוב ואחריה גם כולם. נועה אמרה שהיא סתם קינאה בי . אבל עכשיו ,עכשיו הכל היסתדר בנינו כי השלמנו והיתנצלנו. אחרי כל ההתנצלויות צחקנו דיברנו שתינו ואכלנו ןכך כך ניגמר הסיפור שלי על החרם הסוף
הסיפור מסופר על ילדה בשם מיקה שעושים עליה חרם כי היא גבוהה והמסר הוא שלא צריכים להחרים מישהו ולא לישפוט לפי המראה החיצוני העיקר זה הבן אדם שבתוך
