דורון בורכת מהבית

דורון בורכת מהבית

מאת: אביב חורי

בבית קטן ברחוב רוֹקַח 92 גרה אישה בשם דוֹרוֹן. דוֹרוֹן הייתה תמיד כועסת, זועפת, וקצת… רעה. היא צעקה הרבה, התלוננה על הכול, ואף פעם לא הייתה מרוצה.

הבית ברחוב רוקח 92 היה צבעוני ושמח: על הקירות היו ציורים שילדים מהשכונה ציירו, על המרפסת עמדו עציצים ירוקים ויפים, ובכניסה היה שטיח שכתוב עליו: "ברוכים הבאים". אבל דוֹרוֹן לא אהבה את כל זה. היא תמיד אמרה: "משעמם לי! לא נותנים לי לצאת! כלום פה לא מעניין!"

דוֹרוֹן גרה עם אמא שלה, אישה טובה וסבלנית, שתמיד ניסתה לדבר איתה בעדינות. "‏דוֹרוֹן," אמרה לה אמא יום אחד, "אם משעמם לך, את יכולה לקרוא ספר, לצייר, לעזור לי במטבח, או לשחק עם השכנים." אבל דוֹרוֹן רק עיקמה את הפה וענתה: "לא רוצה! אני רוצה לצאת לבד, לעשות מה שבא לי!"

אמא פחדה. היא ידעה שדוֹרוֹן לפעמים מתנהגת לא יפה, ולא תמיד יודעת להיזהר. לכן היא לא הרשתה לה להסתובב בחוץ לבד. "כשאת תראי לי שאת אחראית," אמרה לה, "אני אתן לך לצאת יותר."

יום אחר יום, דוֹרוֹן השתעממה. היא הסתובבה בבית, בעטה בכריות, טרקה דלתות, ולפעמים אפילו קיללה בשקט. הילדים בשכונה כבר הכירו אותה. הם לחשו אחד לשני: "זו דוֹרוֹן מרוקח 92. היא תמיד כועסת. עדיף לא להתקרב."

אבל בפנים, עמוק בלב, דוֹרוֹן הרגישה גם עצובה וגם בודדה. היא רצתה שיהיו לה חברים, אבל לא ידעה איך להיות נחמדה. היא רצתה לצאת, אבל לא ידעה איך להראות שאפשר לסמוך עליה.

יום אחד, אחרי עוד מריבה עם אמא, דוֹרוֹן צעקה: "אני לא יכולה יותר! משעמם לי פה! אתם כולכם אשמים!" היא טרקה את הדלת של החדר שלה, ישבה על המיטה, וחשבה.

פתאום עלה לה רעיון. "אם לא נותנים לי לצאת," אמרה לעצמה בלחש, "אני פשוט אברח. אני אצא בלי לבקש רשות, ואז הם ילמדו לקח."

בלילה, כשהבית היה שקט, דוֹרוֹן פתחה לאט את דלת הכניסה של רוקח 92. היא הציצה במסדרון, שמעה את נשימות השינה של אמא, וחמקה החוצה בשקט־בשקט. היא ירדה במדרגות, פתחה את דלת הבניין, ויצאה אל הרחוב החשוך.

בהתחלה זה הרגיש לה מרגש. "איזה חופש!" היא לחשה. "אף אחד לא אומר לי מה לעשות!" היא הלכה ברחוב, עברה ליד גן המשחקים הסגור, ליד המכולת החשוכה, וליד תחנת האוטובוס הריקה.

אבל אחרי כמה דקות היא התחילה לשים לב שהכול קצת מפחיד. העצים נעו ברוח ועשו צללים ארוכים על המדרכה. חתול שחור קפץ פתאום מפח אשפה וילל. אוטובוס ריק חלף במהירות והרוח שיצר עשתה לה צמרמורת.

דוֹרוֹן המשיכה ללכת, רחוק יותר ויותר מרוקח 92. היא לא שמה לב כמה היא מתרחקת. היא רק רצתה לא לחזור. "אני אראה להם שאני לא צריכה אף אחד," אמרה לעצמה, אבל הקול שלה כבר נשמע פחות בטוח.

הלב שלה התחיל לדפוק חזק. היא ניסתה לחזור אחורה, אבל כל הרחובות נראו אותו דבר. היא התיישבה על ספסל קטן ליד גן חשוך, והעיניים שלה התמלאו דמעות.

"אמא בטח כועסת עליי," היא חשבה. "אבל אולי גם דואגת. אולי אפילו בוכה." דוֹרוֹן הרגישה פתאום מאוד קטנה, מאוד בודדה, ומאוד מתגעגעת לרוקח 92.

אישה זקנה שעברה שם עם כלב עצרה לידה. "ילדה, מה את עושה פה לבד בלילה?" שאלה ברכות. "אני… אה…" דוֹרוֹן לא ידעה מה להגיד. היא הייתה רגילה לענות ברוגז, אבל הפעם יצא לה קול חלש: "אני לא מוצאת את הבית שלי."

האישה התיישבה לידה. "איך קוראים לך?" "דוֹרוֹן." "ואיפה את גרה?" "ברוקח 92," ענתה, ובפעם הראשונה הרגישה גאווה קטנה. זה הבית שלי, חשבה. הבית שלי.

האישה התקשרה למשטרה, והשוטרים הגיעו במהירות. "‏דוֹרוֹן מרוקח 92?" שאל אחד השוטרים בחיוך. "אמא שלך מחפשת אותך. היא מאוד דאגה."

כשהם הגיעו לבניין, דוֹרוֹן ראתה את אמא עומדת ליד הדלת, עם עיניים אדומות מדמעות. "‏דוֹרוֹן!" קראה אמא ורצה אליה. "איפה היית? כל כך דאגתי!" דוֹרוֹן חשבה שאמא תצעק עליה, אבל במקום זה אמא חיבקה אותה חזק־חזק.

דוֹרוֹן הרגישה את החיבוק, והרימה לאט את הידיים וחיבקה בחזרה. "סליחה," היא לחשה. "ברחתי כי הייתי כועסת ומשועממת. לא חשבתי שתדאגי כל כך."

אמא ליטפה לה את השיער. "כשאת נעלמת, הלב שלי נשבר," אמרה. "אני לא כועסת, אני פשוט אוהבת אותך ורוצה לשמור עלייך."

באותו לילה, במיטה שלה ברוקח 92, דוֹרוֹן חשבה הרבה. היא הבינה שכשאומרים לה "לא" זה לא תמיד כדי לעצבן, אלא כדי להגן. היא גם הבינה שכשמתנהגים ברוגז ורוע, נשארים לבד. וכשמדברים יפה, מבקשים בעדינות, ועוזרים בבית – יותר סומכים עלייך.

למחרת בבוקר, דוֹרוֹן ניגשה לאמא ואמרה: "אמא, את יכולה לעזור לי ללמוד איך להיות יותר אחראית? אולי אני יכולה לעזור לך במטבח, ואז… אולי בהמשך תתני לי לצאת לפארק עם החברים?"

אמא חייכה. "זה נשמע כמו התחלה טובה מאוד."

לאט־לאט, ברוקח 92, דוֹרוֹן התחילה להשתנות. היא עדיין לפעמים כעסה, אבל ניסתה להסביר במקום לצעוק. היא עדיין רצתה לצאת, אבל למדה לבקש רשות, ולהבין שלחופש יש גם חוקים.

והכי חשוב – היא כבר לא הרגישה כל כך משועממת, כי גילתה שהבית שלה, רוקח 92, יכול להיות מקום חמים, בטוח, ואפילו… קצת קסום, כשמתנהגים בו באהבה.