99 לילות

99 לילות

בבוקר אחד, בארץ רחוקה, טס מטוס קטן מעל יער ענקי שנקרא "99 לילות". במטוס ישבו ארבעה ילדים מוזרים ומיוחדים:

ילד דינוזאור – ילד אכזרי שאהב לצעוק על אחרים ולבעוט בדברים. ילד הקרקן – ילדה רעה שאהבה להציק, לגנוב צעצועים ולצחוק כשאחרים מפחדים. ילד תמנון – ילד פחדן, שתמיד רעד, אפילו מצל קטן. ילד הקוולה – ילדה פחדנית, שתמיד החזיקה בובה ולא רצתה לעזוב את היד של אף אחד.

הם טסו לביקור אצל דודה רחוקה. הכול היה רגוע. המטוס זמזם בשקט, העננים היו לבנים ורכים, והשמש חייכה.

פתאום – "בוּם!" הרוח התחזקה, ברקים הבזיקו, והמטוס התחיל לרעוד.

"מה זה?!" צעק ילד דינוזאור, מחזיק בכיסא בחוזקה. "אני לא אוהבת את זה!" צרחה ילד הקרקן. ילד תמנון התחיל לבכות, "אנחנו ניפול! אנחנו ניפול!" ילד הקוולה חיבקה את הבובה שלה, "אני רוצה הביתה..."

המטוס התנדנד, הסתובב, ואז צנח למטה. דרך החלון ראו הילדים רק עצים גבוהים, שחורים ועבים, כמו אצבעות ענקיות שמנסות לתפוס אותם.

הייתה מכה חזקה, רעש של ברזל נקרע, ואז – שקט.

***

כשהתעוררו, כבר היה חושך. המטוס היה שבור בין עצים עצומים ביער "99 לילות". בחוץ נשמעו קולות מוזרים – יללות, חריקות, נהמות.

"אנחנו חיים?" שאל ילד תמנון בקול רועד. "כן, אבל זה מפחיד כאן," לחשה ילד הקוולה. ילד דינוזאור הסתכל סביב, "אנחנו נצא מפה. אני לא מפחד מכלום." ילד הקרקן נאנחה, "טוב, אבל אם יש מפלצות – אתה הולך ראשון."

הם יצאו מהמטוס בזהירות. היער היה חשוך מאוד. העצים כל כך גבוהים שהירח בקושי נראה. בין הצללים, זוג עיניים זוהרות הביט בהם.

"מי שם?" קראה ילד הקוולה.

פתאום צעד קדימה אייל ענק. הקרניים שלו היו ארוכות ומפותלות, העיניים שלו אדומות כמו גחלים.

"אההה!" צרח ילד תמנון. "הוא בא לטרוף אותנו!" האייל השמיע געייה מפחידה, ואחר כך הסתער – ישר על ילד תמנון.

ילד תמנון רץ, כמעט נופל, בוכה ומגמגם, "תעזוב אותי! תעזוב אותי!" האייל רדף אחריו, רגליו הכבדות דוהרות על האדמה.

ילד דינוזאור צעק, "תרוץ לשם, לאש!" אבל לא הייתה אש.

בבריחה המבוהלת, ילד תמנון מעד ונפל ליד כמה ענפים יבשים. ידיו רעדו, אבל הוא נזכר שלילד דינוזאור יש מצית קטן שהוא תמיד משחק בו בסתר. "זרוק לי את המצית!" צעק.

ילד דינוזאור זרק, כמעט פוגע בו בראש. ילד תמנון, למרות הפחד, שפשף והצית ניצוץ קטן. הוא הדליק את הענפים – ופתאום עלתה מדורה קטנה.

האור האדום והחם קפץ על פני האייל. ברגע שהאייל ראה את האש, הוא נעצר. העיניים שלו התרחבו, והוא נסוג לאחור. "מוווו!" הוא געָה בפחד, הסתובב וברח לתוך החושך.

ילד תמנון נשם בכבדות. "ראיתם?" הוא לחש. "הוא פחד מהמדורה..."

ילד הקרקן הרימה גבה, "אז האייל המפלצתי הזה... מפחד מאש?" "כנראה," אמר ילד דינוזאור. "אולי גם דברים אחרים כאן מפחדים."

***

הילדים התקרבו למדורה, כי בלילה ביער "99 לילות" היה קר מאוד. פתאום נשמע "הוּוּוּ" עמוק מעליהם. ינשוף ענק נחת על ענף. אחריו – עוד ינשוף, אפילו גדול ממנו. העיניים שלהם היו צהובות וגדולות, כמו ירחים קטנים.

הם הביטו בילדים בלי למצמץ. "אני לא אוהבת איך שהם מסתכלים עלינו," אמרה ילד הקוולה, מתקרבת לאש. הינשופים פתחו כנפיים ארוכות, כאילו רצו לעוף עליהם. אבל כשניצוץ מהמדורה קפץ לכיוונם, הם נסוגו אחורה, מרפרפים בכנפיים בפחד.

"גם הם מפחדים מהאש..." לחש ילד תמנון.

מרחוק נשמעו יללות זאבים. בין העצים ראו צללים אפורים רצים. דובים כבדים הלכו לאט בין השיחים. ארנבות גדולות, כמו מיני-ממותות קטנות, קיפצו עם פרוות עבה ושיניים חדות.

כולם התקרבו, הריחו, אבל אף אחד לא העז לחצות את המעגל של האור מהמדורה.

"כל המפלצות האלה..." אמרה ילד הקרקן. "הן לא מתקרבות כל עוד יש אש." ילד דינוזאור חייך חיוך קטן, "אז אנחנו חזקים יותר ממה שנראה."

***

אבל ביער "99 לילות" הייתה מפלצת אחת מסוכנת יותר מכולן. שור ענק, שחור, עם קרניים חדות כמו חרבות. אמרו שהוא אוכל בני אדם בלילה.

כשחצות התקרבה, האדמה התחילה לרעוד קלות. "אתם מרגישים את זה?" שאלה ילד הקוולה. "כן..." ילד תמנון לחש. "משהו גדול מגיע."

מבין העצים יצא שור ענק. העיניים שלו בערו באור אדום מרושע. הוא הריח את האוויר, ואז הביט ישר בילדים.

"אנחנו בבעיה," אמרה ילד הקרקן, הפעם בלי צחוק. הוא התקדם צעד אחד. האדמה רעדה. עוד צעד. הוא נעצר רק כמה מטרים מהמדורה.

לרגע נראה שהוא מפחד מהאש, אבל אז הוא נחר, הוריד את הראש, וכמעט דרס את הגזעים הבוערים. הוא לא פחד מהמדורה כמו האחרים.

"זה לא עובד עליו!" צרח ילד תמנון. ילד הקוולה התחילה לבכות, "אני לא רוצה שיאכל אותנו..."

הילדים נסוגו לאחור. המדורה לא הייתה מספיק גדולה, והשור התקרב עוד ועוד.

באותו רגע, ילד הקוולה נזכרה במשהו. "יש לנו פנסים!" היא צעקה. "בתיקי החירום מהמטוס!"

הם רצו בחזרה לחלק מהמטוס שלא נשרף, חיטטו בתיקים, ומצאו ארבעה פנסים קטנים.

השור התקדם אליהם, פיו נפתח, חושף שיניים חדות ולא רגילות לשור. הוא הרים את הראש, מוכן להסתער.

"עכשיו!" צעקה ילד הקרקן. ארבעת הילדים הדליקו את הפנסים בבת אחת והכו באור חזק ישר לעיניים של השור.

האור הלבן חתך את החושך. השור נעצר. העיניים שלו התכווצו, הוא נחר בפחד, וניסה להסתובב. אבל האור רדף אחריו, הילדים הזיזו את הפנסים מצד לצד.

"עוד! תאירו עליו!" צעק ילד דינוזאור. השור התחיל לרעוד. הוא פלט נהמה עמוקה, הסתובב וברח לתוך היער, מתנגש בענפים, עד שנעלם.

היער השתתק. הזאבים נעלמו, הדובים התרחקו, הארנבות-ממותות קפצו רחוק הרחק. אפילו הינשופים עפו אל העצים הרחוקים.

הילדים עמדו זה ליד זה, אוחזים בפנסים, נושמים מהר.

"אז..." אמר ילד תמנון בשקט, "המפלצת הכי מפחידה כאן... מפחדת מפנס?" ילד הקרקן צחקה, אבל הפעם זה היה צחוק של הקלה, "מסתבר שאור קטן יכול להפחיד גם מפלצת ענקית."

***

עם אור הבוקר, מסוק חילוץ הגיע, אחרי שראה את העשן מהמדורה ואת נצנוצי האור מהפנסים. המחלצים הורידו סולם חבלים, והילדים טיפסו למעלה.

לפני שעלו, ילד הקוולה הסתכלה על היער ואמרה, "99 לילות... אבל אנחנו שרדנו רק לילה אחד, וזה הספיק לי."

במסוק, ילד דינוזאור ישב בשקט. "מה קרה לך?" שאלה ילד הקרקן. הוא משך בכתפיו, "אולי... אולי לא צריך להיות אכזרי כל הזמן. ראיתי איך פחדתם. וזה לא הרגיש טוב."

ילד תמנון חייך קצת, "ואני חשבתי שאני רק פחדן... אבל הצלחתי להדליק מדורה." ילד הקוולה חיבקה את כולם, "ואני חשבתי שהפחד תמיד מנצח. אבל האור ניצח את החושך."

המסוק התרחק, והיער "99 לילות" נשאר מאחור, שקט, כאילו כלום לא קרה. אבל הילדים ידעו – עמוק בפנים, בין העצים והצללים, עדיין חי שור ענק שמפחד מפנס קטן.

ומאותו יום, אף אחד מהם לא זלזל יותר באור קטן בחושך גדול.