HE6–8תצוגה מקדימה של הסיפור
חותם דרך המשי
קאי רץ דרך צ'אנג-אן עם מגילה תחת זרוע אחת. פ נסים ריחפו מעל השוק, וגמלים של דרך המשי נחרו ליד דוכנים של קינמון, דיו ותפוזים.
באותו אחר הצהריים, קאי נשא מגילה אימפריאלית סודית דרך שערי ארמון אדומים. הקירות היו גבוהים כמו צוקים, מקושטים בדרקונים ושומרים על ידי חיילים שקטים.
פנייה לא נכונה הובילה אותו מתחת לאולם הרשומות. בכספת אסורה המלאה בריח אבק, משי ונייר עתיק, חותם ירקן נצץ על מדף לכה.
קאי ניסה להזיז אותו הצידה, אבל אגודלו הרטוב מדיו נגע בדרקון המגולף. אור סערה אמרלד פרץ החוצה, מרעיד קופסאות מגילות כמו רעם.
דרקון לבן ארוך התפתל מהחותם. עננים התפתלו משפמו, ועיניו הבריקו כמו גשם מעל הרים ירוקים.
זואי החליקה מאחורי מסך, שרוולי המשי שלה רועדים. פעם חברתו של קאי עם ברכיים בוציות, היא הייתה כעת לכודה בשיעורי חצר ומובטחת לנישואים שלא בחרה בהם.
״החותם הזה שייך לשומרי הרשומות של הנייר” לחשה זואי. “אם השר שנ ימצא אותו, הוא ישלוט בכל רישיון הנייר בצ'אנג-אן.”
צעדים נשמעו לפתע. קולו של השר שנ לחש, “חפשו בכספת. חותם הירקן יגרום לסחר הנייר לציית לי.”
קאי תחב את החותם לתיקו, והם נמלטו דרך מסדרונות המלאים בריח שמן מנורה. בחוץ, ענני גשם התאספו בצורת כנפי ביילונג.
בשער השוק, סבל קרוון זקן שכב ליד חבילות מגילות שנפלו. קאי עשה את המשאלה הראשונה: “בבקשה רפא את רגלו כדי שיוכל לשאת הודעות הביתה.”
ניצוצות אמרלד עופפו בעדינות. הסבל עמד, נדהם, בעוד ביילונג נחיר, “משאלה צנועה, שהושקעה היטב.”
שומרי השר שנ סגרו את הרחובות. זואי התיישרה, אף על פי שפניה היו חיוורות, ועמדה לפניהם כמו פנס ברוח.
קאי עשה את המשאלה השנייה. “תן למילים האמיתיות של זואי את האומץ להישמע.”
קולה של זואי הדהד ברחבי החצר. היא סיפרה לאצילים כיצד שנ תכנן לגנוב את כלי יצרני הנייר, להשתיק סופרים ולנעול ידע מאחורי חומות הארמון.
שן תפס בתיק, אבל קאי זינק לרובע הנייר שליד הנהר. פועלים היכו קליפת תות, דפים התייבשו על מסגרות במבוק, ודיו ריחף בגשם.
למשאלה האחרונה, קאי לא נקב בשם משפחתו. “הגן על יצרני הנייר, הסופרים והמורשת הכתובה המשותפת של צ'אנג-אן, כדי שאף יד חמדנית לא תוכל להחזיק בה.”
ביילונג שאג בשמחה. אור ירקן התפשט על טחנות, בתי ספר, ספריות ודוכני שוק, חותם את המלאכה שלהם עבור העם.
הדרקון התכרבל חזרה לתוך חותם הירקן, שליו סוף סוף. ואז החותם הבהב כברק, הפך לפריט שקט, ונעלם מעבר לזמן ולים.
זואי חייכה אל קאי מתחת לפנסים. “אני אבחר את הדרך האמיצה שלי,” היא אמרה, וניירות צ'אנג-אן רשרשו כמו מחיאות כפיים.
