HE2210–12תצוגה מקדימה של הסיפור
שרה פוגשת חבר מיוחד
שרה אהבה דברים שקטים. היא אהבה מחברות מסודרות, אבנים חלקות, ואת הרגע שבו הגלים לוחשים לחול ואז בורחים חזרה לים.
בבית הספר היה לה קצת קשה. בהפסקות כולם רצו, צחקו ודיברו מהר, ושרה הרגישה לפעמים כמו צדף קטן שסגר את עצמו חזק.
אחרי הלימודים היא חיכתה לרגע הכי טוב ביום. היא לבשה בגד ים טורקיז, לקחה מגבת עם פסים, ויצאה לחוף גורדון בתל אביב.
בים, שרה לא הייתה צריכה להסביר כלום. המים חיבקו אותה, השמש נצצה על הגלים, והיא שחתה לאט, כמו דגיגה שמכירה כל סוד של החוף.
יום אחד, כששחתה ליד הסלעים הרדודים, ראתה משהו כתום מציץ מתוך נקיק. זה לא היה שקית, ולא כדור, ולא כובע שאבד.
זה היה תמנון קטן, עם עיניים גדולות וסקרניות. הוא הרים זרוע אחת ונופף לה, ממש כאילו אמר שלום.
שרה כמעט צחקה מתחת למים, אבל יצאו לה רק בועות. היא נופפה בחזרה, והתמנון עשה סיבוב מצחיק במקום.
שרה חזרה אל החול וישבה קרוב לקו המים. התמנון התקדם בזהירות בין הסלעים, עד שהיה קרוב מספיק כדי לראות אותה, אבל עדיין בתוך הים.
איך קוראים לך, חשבה שרה, אבל לא אמרה בקול. במקום זה היא הצביעה על עצמה, נגעה בלב שלה, ואז ציירה באוויר את האות שין.
התמנון הטה את ראשו לצד. אחר כך הוא סידר שלוש זרועות בצורה של שין, ושרה מחאה כפיים בשקט.
היא החליטה לקרוא לו תומי. כשאמרה את השם, הוא נענע את כל הזרועות, כאילו השם דגדג לו.
מיום ליום הם נפגשו ליד אותם סלעים. שרה גילתה שתומי מבין תנועות יותר טוב מהרבה אנשים.
כשרצתה להגיד שמח, היא עשתה עיגול גדול בידיים וחייכה חיוך רחב. תומי עשה עיגול בשתי זרועות, ועוד עיגול בשתי זרועות, כי היו לו יותר ידיים ממנה.
כשרצתה להגיד עצוב, היא הורידה את הכתפיים והביטה בחול. תומי החליף צבע לכתום כהה ונשכב שטוח על הסלע, כמו שלולית קטנה.
הם המציאו סימן למשחק, סימן לסכנה, וסימן לסיפור. הסימן לסיפור היה שתי ידיים שנפתחות כמו ספר, ותומי היה פותח שתי זרועות רחבות כאילו הוא פותח וילון.
פעם אחת שרה סיפרה לו בפנטומימה על בית הספר. היא הראתה ילדים רצים, פה שמדבר מהר, ואת עצמה עומדת בצד ולא יודעת איך להיכנס למשחק.
תומי הביט בה זמן ארוך. ואז הוא הצביע על עצמו, עשה תנועה של שחייה לבד, ואחר כך תנועה של זרוע שמחפשת זרוע אחרת.
שרה הבינה. גם בים הגדול אפשר להיות לבד, וגם בים הגדול אפשר למצוא חבר.
למחרת, בהפסקה, שרה ניסתה משהו חדש. היא לא דיברה מיד, אלא חייכה, נופפה ביד, וסימנה בתנועה קטנה כאילו היא מוסרת כדור.
זה לא פתר הכול בבת אחת. אבל ילד אחד חייך בחזרה, ושרה הרגישה שהצדף שלה נפתח טיפונת.
אחר הצהריים היא רצה אל הים, עם חול בנעליים ושמחה בלב. תומי חיכה לה ליד הסלעים, מנופף בכל זרועותיו.
שרה סימנה לו תודה. תומי סימן בחזרה חברים, בדרך התמנונית שלו, עם שמונה זרועות שמציירות לב במים.
מאז שרה הלכה לים כמעט כל יום. לפעמים היא דיברה במילים, לפעמים בידיים, ולפעמים רק בשחייה שקטה ליד חבר כתום וחכם.
והיא ידעה סוד חשוב מאוד: לא כל החברויות מתחילות בצחוק גדול ובמילים מהירות. יש חברויות שמתחילות בנפנוף קטן, בבועה אחת, ובמישהו שמבין אותך גם בלי לשמוע מילה.
