כיפה אדומה

כיפה אדומה

פעם אחת, חיה ילדה קטנה וחמודה שתמיד לבשה גלימה אדומה עם כובע שסבתה הכינה לה. כולם קראו לה כיפה אדומה.

בוקר שמשי אחד, אמה ביקשה ממנה לקחת סל של עוגיות טריות ופירות לסבתה, שגרה בצד השני של היער. "תשארי על השביל ואל תדברי עם זרים," הזהירה אותה אמה.

כיפה אדומה קיפצה לאורך שביל היער, מזמזמת מנגינה שמחה. פתאום, זאב ערמומי הופיע מאחורי עץ. "לאן את הולכת, ילדה קטנה?" הוא שאל בחיוך שיני.

"אני לוקחת מטעמים לסבתא שלי שגרה בבקתה ליד שלושת עצי האלון," היא ענתה בתמימות. עיני הזאב נצצו כשהוא חשב על תוכנית מרושעת.

הזאב רץ קדימה דרך קיצור לבקתה של סבתא. הוא דפק על הדלת ובקול מחופש, רימה את סבתא להכניס אותו פנימה. הוא נעל את האישה המסכנה בארון ולבש את כותונת הלילה והכובע שלה.

כשכיפה אדומה הגיעה, היא שמה לב למשהו מוזר. "סבתא, איזה אוזניים גדולות יש לך!" היא קראה. "כדי לשמוע אותך טוב יותר," ענה הזאב בקול צפצפני.

"סבתא, איזה עיניים גדולות יש לך!" היא אמרה בחשש. "כדי לראות אותך טוב יותר," נהם הזאב, קולו הולך ומעמיק.

"וסבתא, איזה שיניים גדולות יש לך!" היא צעקה. "כדי לאכול אותך טוב יותר!" שאג הזאב, קופץ מהמיטה.

כיפה אדומה צעקה בקול רם. למזלה, חוטב עצים אמיץ שעבד בקרבת מקום שמע את צעקותיה ופרץ דרך הדלת עם גרזן מורם גבוה.

הזאב המפוחד קפץ דרך החלון וברח עמוק לתוך היער, ולא נראה שוב לעולם. חוטב העצים שחרר את סבתא מהארון, והיא חיבקה את כיפה אדומה בחוזקה.

הם ישבו יחד ונהנו מהעוגיות הטעימות. כיפה אדומה הבטיחה תמיד להקשיב לעצת אמה ולעולם לא לדבר שוב עם זרים.