עצי הזית

עצי הזית

הוא עצם את עיניו לאט, אבל הוסיף להאזין בקשב. נכדתו לחשה: - סבא נרדם. והוא שמע צעדים נסוגים מן החדר. הוא היה מסוגל להבחין ביניהם: צעדיו של בנו, של כלתו, של נכדתו. והנה הדלת נסגרה.

האיש פקח את עיניו ובהה בחדר. האפלה כבר התפשטה בו, אבל הוא המשיך להביט עד שעיניו התרגלו לראות את החפצים. הוא התהפך על צדו השמאלי, והרגיש עייפות ותשישות כבדות. הוא היה עייף מאוד. הוא הביט מבעד לחלון אל הבוסתן שלו, ועצי הזית נראו לו כאילו הם מביטים בו בבהלה.

הוא חייך וניסה לגעת במצחו המקומט בידו המחורצת ורידי דם. מאמץ גדול נדרש לו כדי לעשות זאת, והוא לחש לעצמו: ״אתה עייף. סוף סוף התעייפת... החיים יפים. נתת לחיים כפי שהם נתנו לך. נתת פרי, נתת בנים ונכדים, נתת אהבה וחמלה... והחיים נתנו לך את היכולת לעשות כרצונך ולהגשים את כל תקוותיך...

החיים יפים, וכשאדם מזדקן, כמו שכל אדם מזדקן, אין לו סיבה להצטער כשהסוף מתקרב. זה מנהגו של עולם... ואם תעזוב היום, הרי השארת משהו ממך, ואולי את כולך, בבניך ובבני בניך, באדמה הטובה והנדיבה הזאת, ובעצים הנהדרים האלה שהעניקו לך את סיבות החיים, ועדיין מעניקים...״

והוא נזכר איך רק לפני חודש עוד היה נמרץ בעבודה, עד שח'אלד התפלא וקרא אליו: אתה עוד צעיר, אבא... והוא אמר לו: אשאר צעיר עד שאמות. האדמה, בני, נאמנה למי שמטפלים בה; היא מעניקה להם נעורי נצח.

וח'אלד צחק, קפץ אל אביו ונישק את זקנו הלבן זמן רב. אחר כך כרע על הארץ, הרים חופן עפר ולחש: ריבוני, בזכות העפר הזה שעלינו, הארך את ימיו. הזקן זוכר את התמונה ההיא, ועכשיו הוא מייחל לחיות עוד זמן רב, כדי שלא לאכזב את תקוות בנו.

ושוב הביט מבעד לחלון אל הבוסתן. עצי הזית פרשו את צלליהם ואת ענפיהם על שתילי המשמש והאפרסק, אבל הוא זוכר איך נטע אותם לפני ארבעים שנה בשתי ידיו אלה - והוא הרים מעט את כפות ידיו המחורצות ורידים - ואיך אמר לו אביו אז: עליך להרחיק עץ מעץ... הזית אינו מאכיל אותך עכשיו, כי זמן רב חולף עד שהוא נותן את פריו.

אביו הלך לעולמו לפני שנים רבות, אבל עצי הזית צמחו ושגשגו. האם גם הוא ילך, והזית יישאר? הזקן התבונן בעצי הזית המקיפים את הבית, והרגיש דחף עז לצאת אל הבוסתן. הוא הסיט את הכיסוי הדק, וכשניסה להתיישב הרגיש כוח מוזר זורם באיבריו, ושלווה גדולה עוטפת את לבו. הוא תהה: האם הבראתי?

כמעט חודש לא היה מסוגל לזוז. הוא התמוטט פתאום והרגיש את הזקנה הגדולה מכרסמת בעצבים ובעורקים שלו. ואף על פי כן נשאר שלו. הוא היה נאמן לעולמו, ועולמו היה נאמן לו.

הוא ירד ממיטת העץ שלו והתקדם אל החלון. נשען בשתי כפות ידיו על אדנו, ואז עבר דרכו. רגליו היו ארוכות, והחלון נמוך, כמעט נוגע באדמה. כשנגעו כפות רגליו בקרקע הרגיש את חום העפר, והבין שגופו קר מאוד, אבל לא ייחס לכך חשיבות.

הוא התקרב אל העץ הראשון וחיבק את גזעו ברוך מופלא. הוא ניסה לזכור כיצד נראה כשנטע אותו בפעם הראשונה, אך לא הצליח. הוא טפח בכף ידו על צד הגזע וחייך, והרגיש כאילו ענפי העץ מחבקים אותו. הוא נצמד אליו עוד יותר ונישק אותו זמן רב. דמעותיו הרטיבו עכשיו את שפמו ואת זקנו. הוא צעד כמה צעדים אל עץ הזית השני, וכרע

לידו, והחל מלטף באצבעותיו את העפר שסביבו. העפר היה מחוספס ויבש, והוא נזכר שהעונה היא קיץ. הוא קם. ברגע ההוא נדמה לו שהוא חזק, חזק יותר משהיה אי פעם. אושר עצום מילא אותו, והוא רצה לחזור למיטתו; אלא שהרגיש כאילו שאר העצים קוראים לו. הוא התקרב אל העץ השלישי וחיבק אותו זמן רב.

עץ הזית עשיר מכל העצים. נדמה היה לו שהעץ הבין את המחשבות העוברות בלבו, ובדיוק אז נשבה רוח, וענפיו מחאו כפיים זמן רב. הוא הרגיש כאילו העץ נמתח ומתנשא בחלל, והוא ליטף את עצו כפי שאדם מלטף את בנו הקטן. אחר כך החל הזקן לעבור מעץ לעץ, ולכל אחד מהם לחש שיחה מרתקת; אולי סיפר על

צמיחתם יחד, על גדילתם איתו וגדילתו איתם. הזקן החל להתרחק לעבר הבית. כשהגיע סמוך לחלון שממנו יצא, הרגיש התמוטטות ופחד, והחל לבכות בחנק חרישי. הוא הביט בעצים, והם נראו לו כאילו הם מתכופפים אל האדמה. אמר בקול חלש: תהיו נאמנים לבני ולנכדי, נאמנים לאדמה שנשאה אתכם כל השנים האלה.

והוא הרגיש כאילו העצים הקטנים נשבעים לו על כך. הוא עבר את אדן החלון וחזר אל מיטתו, ונשכב על צדו השמאלי. אבל הוא הרגיש כאילו הוא הולך ונמוג. הוא ניסה להביט מבעד לחלון אל הבוסתן ואל העצים הקטנים, ואז שמע כאילו קול של גשם נוגע באדמה היבשה. הוא פקח את עיניו היטב, וראה מים נושרים מעצי הזית. הזקן התפלא, כשנזכר שוב שזהו

חודש אוגוסט, אבל התמונות החלו עכשיו לזוז ולהיעלם מלפני עיניו, אחת אחרי השנייה. אחר כך הרגיש כאילו דמו חומק מעורקיו, והוא נכנע. בבוקר התפלאו בניו ונכדיו של הזקן כשמצאו שאדמת הבוסתן רטובה, כאילו גשם כבד ירד עליה. אמרה הנכדה לאמה: ירד גשם?

ענתה האם בתדהמה: זה גשם! אמרה הנכדה שוב: בואי נספר לסבא. ושתיהן נכנסו לחדרו של הזקן. הנכדה התקרבה אליו. עיניו היו עצומות, כאילו הוא שקוע בשינה עמוקה. חיוך מתוק היה מצויר על שפתיו. הנכדה נענעה אותו: סבא... סבא... אבל הוא לא ענה. ובחוץ עלתה השמש אל האופק.