HE411–13תצוגה מקדימה של הסיפור
פיניאס ופרס
נוגה ואיתי אהבו לבנות מכונות קטנות. לא מכונות רגילות, אלא כאלה שמקפלות גרביים, מערבבות טחינה, ואומרות ביפ קטן כשהחתול מתקרב.
אמא מיכל ואבא יואב לא כל כך אהבו את זה. בכל פעם ששמעו רעש של ברגים, הם קראו מהסלון: ילדים, בלי ניסויים במטבח!
אבל תמיד קרה משהו מצחיק. פעם סל הכביסה נפל בדיוק על המכונה. פעם הכריות מהספה החליקו וכיסו את כל החוטים.
יום אחד בנו נוגה ואיתי מכונה ממש קטנה עם גלגלים. היא הייתה אמורה להביא שלט מהשולחן, אבל היא הביאה מלפפון מהמקרר. בדיוק אז נכנס השכן רמי להחזיר קערה. הוא ראה את המלפפון נוסע במסדרון ושאל: אתם לא צעירים מדי כדי לבנות דברים כאלה? נוגה ואיתי הביטו זה בזה וחייכו. כן, אנחנו כן, הם אמרו ביחד. רמי חשב רגע, ואז אמר: אוקיי, זה טוב ככה. רק תבנו גם מכונה שמחזירה קערות. אמא ואבא יצאו מהסלון וראו הכול. הם לא כעסו. הם אמרו: מותר לבנות, אבל רק איתנו, ועל שולחן מסודר. מאותו יום נולדה במטבח סדנת שבת. המכונה הראשונה שלהם שטפה שלוש כפיות, עצרה, וצפצפה בגאווה.
