HE211–13תצוגה מקדימה של הסיפור
כראמל
בְּבֵית הַיְתוֹמִים בְּתֵל אָבִיב גָּרוּ שְׁלוֹשָׁה יְלָדִים: אֶלְעָל, גּוּל וְרוּבִּי. הֵם הָיוּ חֲבֵרִים טוֹבִים מְאוֹד וְתָּמִיד חָלְמוּ עַל מִשְׁפָּחָה אוֹהֶבֶת.
יוֹם אֶחָד הִגִּיעַ לְבֵית הַיְתוֹמִים אִישׁ טוֹב בְּשֵׁם אַרְתּוּר גָּרוֹם. הוּא חִיֵּךְ אֲלֵיהֶם וְאָמַר: "אֲנִי רוֹצֶה לְאַמֵּץ אֶתְכֶם וְלָתֵת לָכֶם בַּיִת חָם." הַיְלָדִים לֹא הֶאֱמִינוּ לְאָזְנֵיהֶם!
אַרְתּוּר לָקַח אוֹתָם לְבֵיתוֹ הַנָּעִים בָּעִיר. הוּא הֵכִין לָהֶם חֲדָרִים צְבַעּוֹנִיִּים עִם צַעֲצוּעִים וּסְפָרִים. הַיְלָדִים שָׂמְחוּ כָּל כָךְ וְהִרְגִּישׁוּ סוֹף סוֹף בַּבַּיִת.
בְּכָל בֹּקֶר אַרְתּוּר הֵכִין לָהֶם אֲרוּחַת בֹּקֶר טַעִימָה. הוּא עָזַר לָהֶם עִם שִׁעוּרֵי הַבַּיִת וְסִיפֵּר לָהֶם סִיפּוּרִים לִפְנֵי הַשֵּׁנָה. אֶלְעָל, גּוּל וְרוּבִּי אָהֲבוּ אוֹתוֹ מְאוֹד.
חָלְפוּ חֳדָשִׁים מְאוּשָּׁרִים. אַרְתּוּר לִימֵּד אוֹתָם לִרְכֹּב עַל אוֹפַנַּיִם וּלְבַשֵּׁל עוּגִיּוֹת. הֵם הָיוּ מִשְׁפָּחָה אֲמִיתִּית.
אֲבָל יוֹם אֶחָד, פָּרְצָה מִלְחָמָה. אַרְתּוּר, שֶׁהָיָה חַיָּל מִלּוּאִים, נִקְרָא לַצָּבָא. הוּא חִיבֵּק אֶת הַיְלָדִים וְהִבְטִיחַ לַחֲזוֹר בִּמְהֵרָה.
הַיְלָדִים חִיכּוּ וְחִיכּוּ, אֲבָל אַרְתּוּר לֹא חָזַר. יוֹם אֶחָד הִגִּיעָה חַיֶּלֶת עִם עֵינַיִם עֲצוּבוֹת. הִיא סִיפְּרָה לָהֶם שֶׁאַרְתּוּר נָפַל בַּקְּרָב בְּעוֹדוֹ מֵגֵן עַל הָאָרֶץ.
אֶלְעָל, גּוּל וְרוּבִּי בָּכוּ מְאוֹד. הֵם חָזְרוּ לְבֵית הַיְתוֹמִים עִם לִבּוֹת שְׁבוּרִים. אֲבָל הֵם תָּמִיד זָכְרוּ אֶת אַרְתּוּר הַטּוֹב וְאֶת הָאַהֲבָה שֶׁנָּתַן לָהֶם.
בְּלֵילוֹת, לִפְנֵי הַשֵּׁנָה, הַיְלָדִים הָיוּ מְסַפְּרִים זֶה לָזֶה עַל הַזְּמַנִּים הַטּוֹבִים עִם אַרְתּוּר. הֵם יָדְעוּ שֶׁהוּא תָּמִיד יִהְיֶה בְּלִבָּם. וְהֵם הִבְטִיחוּ לְעַצְמָם שֶׁכְּשֶׁיִּגְדְּלוּ, הֵם יִהְיוּ טוֹבִים וְאוֹהֲבִים כְּמוֹהוּ.
