HE166–8תצוגה מקדימה של הסיפור
השיניים של נועם
נוֹעַם קָם בַּבֹּקֶר, פִּיהֵק וְקם, הוא שָׁכַח לְצַחְצֵחַ – זֶה לֹא חָכָם! ד״ר שִׁירָה אָמְרָה: תְּקַשיב הֵיטֵב, שִׁנַּיִם נְקִיּוֹת – זֶה מאוד חָשׁוּב!
כָּל בֹּקֶר וְעֶרֶב, פַּעֲמַיִם בַּיּוֹם, עִם מְבַרְשֶׁת שִׁנַּיִם וּמְעַט מִשְׁחָה. מַעֲגָלִים עֲדִינִים, לְמַעְלָה וְלְמַטָּה, כָּכָה הַשִּׁנַּיִם תָּמִיד יִהְיוּ יָפות!
שֵׁן הַבִּינָה אָמְרָה בְּחִיּוּךְ: אִם לֹא תִצְחַצֵּחַ, אֶהְיֶה חוֹלָה. חַיְדָּקִים יַגִּיעוּ, יַעֲשׂוּ חוֹרִים, וְזֶה עָלוּל לִכְאוֹב – כְלָל לֹא נָעִים!
נוֹעַם הֵבִין וְהֶחְלִיט לַשָּׁנֹות, כָּל יוֹם הוּא מַצְחְצֵחַ בִּשְׁקִידָה. עַכְשָׁיו הַשִּׁנַּיִם שֶׁלּוֹ לְבָנוֹת וּברִיאוֹת, וְהַחִיּוּךְ שֶׁלּוֹ מְאִיר כְּמוֹ הַשֶּׁמֶשׁ!
