HEStory preview
הסיפור של תום
דוד, ילד יפה תואר עם עיניים ירוקות בוהקות, ירד לבד מסירה קטנה אל אי בודד באמצע הים. הרוח ליטפה את שערו החום, והוא הרגיש גם נרגש וגם קצת מפוחד.
הוא הביט סביב וראה חול זהוב, עצי דקל מתנועעים ומים כחולים מכל הכיוונים. "וואו... איזה מקום מדהים," הוא לחש לעצמו והתחיל ללכת בשביל צר בין השיחים.
פתאום שמע קול מוכר קורא: "דוד!". הוא הסתובב וראה את ניר, חברו הטוב, ילד בלונדיני עם חולצה כתומה בוהקת, מנופף לו ביד.
"ניר! מה אתה עושה פה?" שאל דוד בהפתעה. "חשבתי שאני היחיד שהעז להגיע לאי הזה!".
"המורה חן שלחה אותי לעשות 'משימת אומץ'," אמר ניר ונשם עמוק. "אמרו שיש כאן דרקון מפחיד ששומר על סוד גדול".
דוד צחק קצת, אבל בפנים הרגיש עקצוץ של פחד. "דרקון? זה בטח סיפור כדי להפחיד ילדים," הוא אמר, אבל הלב שלו דפק חזק.
השניים החליטו לחקור את האי יחד. הם הלכו לאורך החוף, עברו ליד צדפים נוצצים וטיפסו על סלעים שחורים חלקים.
אחרי זמן מה הם הגיעו לפתח מערה חשוכה בין שני סלעים גדולים. מעל הפתח היה כתוב באותיות אדומות: "היזהרו מן האש".
"זה בטוח המקום של הדרקון," לחש ניר, עיניו הכחולות נפערות. "אולי עדיף שנחזור לסירה?".
דוד בלע רוק. "אם נחזור, אף פעם לא נדע מה יש כאן. וחוץ מזה, אנחנו ביחד," הוא אמר, נוגע בכתפו של ניר.
הם הדליקו פנס קטן שניר הביא, ונכנסו באיטיות אל תוך המערה. הקירות היו רטובים, וטיפות מים נפלו מן התקרה כמו גשם חרישי.
פתאום נשמעה שאגה עמוקה ורועמת שהדהדה בכל המערה. "מי מעז להיכנס לממלכתי?".
אש ירוקה הבזיקה באפלה, והאירה דרקון ענקי עם קשקשים נוצצים ועיניים חכמות אך מפחידות. זנבו הארוך התפתל סביבו כמו נחש.
ניר נצמד לדוד, ידיו רועדות. "זה... זה אמיתי..." הוא מלמל.
"אנחנו... אנחנו רק ילדים שבאו לגלות את סוד האי," אמר דוד בקול רועד אך אמיץ. "לא באנו להזיק".
הדרקון התקרב, נשימתו החמה מילאה את האוויר. "האנשים תמיד פוחדים ממני," הוא אמר. "מבוגרים סיפרו לילדים שאני מפלצת".
דוד מצמץ. פתאום משהו בקול שלו נשמע לו מוכר. "רגע... אתה נשמע קצת כמו...".
בבת אחת, האש נעלמה, הקשקשים הצטמצמו, והדרקון החל להשתנות. מול הילדים עמדה עכשיו המורה חן – אותה אחת מהכיתה, עם התלתלים הגדולים והעיניים החודרות.
"מורה חן?!" צעק ניר, כמעט נופל מרוב הלם. חולצתו הכתומה רעדה כנגד החזה שלו.
חן חייכה חיוך קטן. "כן, ילדים. אני הדרקון של האי הזה," אמרה. "רציתי לבדוק אם תעזו להתקרב למשהו שמפחיד אתכם".
"אבל למה להלחיץ אותנו ככה?" שאל דוד, עדיין נושם בכבדות. "חשבנו שנצטרך להילחם בך".
"בגלל זה אתם פה יחד," הסבירה חן. "כשמפחדים, אפשר לברוח ואפשר להתמודד. אתם בחרתם להתמודד – וגם לא עשיתם את זה לבד".
היא נגעה בקיר המערה, והאבן נפתחה כמו דלת סודית. מאחוריה הייתה ספרייה ענקית, מלאה ספרים צבעוניים ונוצצים.
"זה הסוד הגדול של הדרקון," אמרה חן ברכות. "הכוח האמיתי הוא לא באש או בקשקשים, אלא בלמידה, באומץ, ובחברות".
ניר חייך פתאום. "אז לא באנו להילחם בדרקון... באנו ללמוד ממנו".
"בדיוק," אמרה חן. "ובפעם הבאה שתראו משהו מפחיד – תזכרו שיכול להיות שמסתתרת שם פשוט עוד מורה עם תלתלים".
דוד וניר צחקו, והפחד נמס כמו קרח בשמש. הם בחרו כל אחד ספר מן המדף, והתיישבו על סלע חלק שנראה פתאום כמו כיסא נוח.
המערה כבר לא נראתה חשוכה ומאיימת, אלא כמו כיתה סודית באמצע האי. דרך הפתח אפשר היה לראות את הים מנצנץ, כאילו גם הוא מחייך.
"היום," אמר דוד בלחש, "גילינו שהדרקון הכי מפחיד הוא לפעמים רק שיעור חדש". ניר הנהן, והם המשיכו לקרוא, מוקפים באור מוזר וחמים שהמורה חן-הדרקון הקרינה מסביב.
