ארי פותר

ארי פותר

בבית הספר היסודי "הרוח הטובה" כל תלמיד ידע דבר אחד מוזר: במגירת מספר 7 בכיתה ה׳2 אסור לגעת. על המגירה היה פתק ישן, מקומט, שכתב מנהל בית הספר לפני שנים: "לא לפתוח בשום אופן".

ארי פותר, ילד סקרן עם שיער חום פרוע ומשקפיים עגולים, ישב ליד המגירה הזאת בדיוק. כל שיעור הוא הביט בידית הכסופה ותהה למה היא כל כך מיוחדת, ולמה כולם מתעלמים ממנה כאילו בכלל לא קיימת.

יום אחד, בשיעור חשבון, המורה נעמה יצאה מהכיתה לענות לטלפון. כל התלמידים התחילו ללחוש ולהעביר פתקים, אבל ארי לא שם לב לשום דבר אחר חוץ מהמגירה האסורה. היא כאילו לחשה בשקט רק אליו: "פתח אותי... פתח אותי...".

רוני, שישבה מאחוריו, התכופפה ולחשה: "ארי, אל תעשה שטויות. כולם יודעים שיש שם דברים מפחידים". אבל ארי רק חייך ואמר בשקט: "אני לא מפחד, אני פשוט חייב לדעת".

הוא שלח יד רועדת לידית ומשך בעדינות. בהתחלה המגירה לא זזה בכלל, כאילו הייתה מודבקת. לפתע נשמעה נקישה חלשה, והמגירה נפתחה בבת אחת, כאילו חיכתה רק לו.

בתוך המגירה לא היו מחברות ישנות או טושים יבשים, אלא אור כחול זוהר שהתפתל כמו עשן. באמצע האור שכב ספר דק עם כריכה סגולה, ועליו נכתב בזהב: "ספר הקסמים של בית הספר". לידו היה גיר קטנה בצבע כסף.

באותו רגע האור הכחול הסתחרר, ומתוכו הופיע גבר גבוה עם גלימה כחולה וזקן קצר. על ראשו היה כובע מוזר, מלא בכוכבים קטנים. "שלום, ארי פותר", אמר בחיוך. "שמי יונתן, קוסם בית הספר".

ארי בלע רוק. "קוסם? בבית הספר שלנו?" יונתן הנהן. "בטח. כל בית ספר טוב צריך קוסם טוב. אבל רק מי שמעז לפתוח את המגירה המיוחדת יכול לראות אותי".

רוני פערה עיניים. "אנחנו... אנחנו חולמים?" שאלה. יונתן צחק צחוק שקט שהדהד בכל הכיתה. "לא, רוני. אבל בבקשה, אל תעבירי פתקים על זה, הקסם נעלב מהר".

יונתן סימן לגיר הכסוף. "זה גיר קסמים. כל מה שכותבים איתו על הלוח הופך למציאות. אבל יש חוק אחד: מותר להשתמש בו רק כדי לעזור בבית הספר, לא בשביל שטויות".

ארי הרגיש שהלב שלו דופק מהר. "אפשר לנסות?" הוא שאל. יונתן הנהן והגיש לו את הגיר בזהירות, כאילו היה יהלום יקר.

ארי ניגש ללוח וכתב: "שיעורי הבית במתמטיקה יהפכו לקלים ומעניינים, כמו משחק מחשב". ברגע שסיים את המילה האחרונה, הגיר נצנץ ונמחק מעצמו.

פתאום כל המחברות בכיתה נפתחו לבד, והתרגילים הקשים הפכו לחידות מצוירות עם מפלצות חמודות וסולמות צבעוניים. הילדים התחילו לפתור בשמחה, בלי אף תלונה. אפילו הדס, שתמיד שנאה חשבון, חייכה ואמרה: "וואו, זה ממש כיף".

יונתן חייך בסיפוק. "שימוש טוב", אמר. "עכשיו תורכם להחליט אם אתם מוכנים לשמור על סוד המגירה והקסמים". הוא הסתכל על ארי ורוני במבט רציני.

"אני מבטיח", אמר ארי מיד. "נשתמש בקסם רק כדי לעזור בבית הספר". רוני הוסיפה: "ונשמור על המגירה, שלא יפתחו אותה סתם".

יונתן הנהן והצביע על הספר הסגול. "כל יום בסוף הלימודים המגירה תיסגר לבד, והספר יירדם. אם באמת תצטרכו אותי, פשוט תכתבו על הלוח: 'יונתן, אנחנו צריכים עזרה׳".

בדיוק כשסיים לדבר, דלת הכיתה נפתחה. המורה נעמה חזרה פנימה, לא שמה לב לכל האור הכחול שנעלם בדיוק בזמן. הלוח היה נקי, המגירה סגורה, אבל תרגילי החשבון במחברות נשארו מצוירים ומגניבים.

"מוזר", אמרה נעמה כשהביטה במחברות. "מי שינה את הדפים? זה נראה הרבה יותר טוב!" הילדים הביטו זה בזה וחייכו. אף אחד לא אמר מילה.

בסוף היום, כשכל הילדים יצאו להפסקה, ארי חזר לבד לכיתה. הוא הניח יד על מגרה מספר 7 ולחש: "תודה". המגירה רעדה קלות, כאילו ענתה לו בחזרה.

מאותו יום, בית הספר "הרוח הטובה" כבר לא היה מקום רגיל. בכל פעם שצצה בעיה – מבחן מלחיץ, ריב בין חברים, הפסקת חשמל במסדרון – ארי פותר ידע שאפשר לפתוח את המגירה, לקרוא ליונתן הקוסם, ולהזכיר לכולם שגם בבית ספר, ממש בין המחברות והעטים, מסתתר לפעמים קסם אמיתי.