HE210–12Story preview
גילי והכיתה הנעלמת
בבוקר שמשי אחד הגיעה גילי לבית הספר "מדעי טכנולוגי". היא פתחה את דלת הכיתה, הניחה את התיק ליד השולחן, ופתאום שמה לב למשהו מוזר – הכיתה הייתה ריקה לגמרי.
"איפה כולם?" לחשה גילי לעצמה. לא היה אף תלמיד, לא היה רעש של כיסאות, אפילו המחנכת רוני לא הייתה שם.
גילי יצאה למסדרון ושאלה את השומר בכניסה, אבל הוא רק חייך ואמר: "אם תחפשי טוב, בטוח תמצאי." זה נשמע לה כמו חידה, אז היא החליטה לצאת למסע חיפוש אחרי כל הילדים.
פתאום הדלת הגדולה של בית הספר נפתחה, ורוח חזקה סובבה אותה בסיבוב. כשהיא עצמה את העיניים ופתחה אותן שוב, גילי מצאה את עצמה בארץ רחוקה עם חול זהוב ועצי דקל.
שם פגשה ילד בשם עומר, שישב על גמל וצייר במחברת. "ראית את הכיתה שלי?" שאלה גילי. "ראיתי ילדים עוברים לכיוון ההרים הגבוהים," ענה עומר והצביע רחוק.
גילי הודתה לו והמשיכה ללכת, עד שפגשה את מיקה וגל, שני אחים שגלשו על שלג לבן ורך. היא קפאה מקור, אבל חייכה כשראתה שהם בונים איש שלג ענקי.
"אנחנו מחפשים גם את הכיתה שלנו," אמרה מיקה. "אולי נלך יחד?" הציע גל. גילי הסכימה, ושלושתם טיפסו בהר השלג הגבוה.
בראש ההר הם ראו שער זוהר בצבע כחול. מאחוריו נשמעו צחוקים וקולות מוכרים של ילדים משחקים.
גילי עברה דרך השער, ובבת אחת חזרה לכיתה בבית הספר "מדעי טכנולוגי". כל החברים שלה היו שם – דוד, מיכל, אדי ורוני המורה – כולם מחאו לה כפיים.
"איפה היית?" שאל דוד. גילי חייכה ואמרה: "יצאתי למסע בין מדבר, הרים ושלג כדי למצוא אתכם. ועכשיו אני יודעת – הבית שלי הוא בדיוק כאן, איתכם."
