הבית המוזר

הבית המוזר

מיקה בת השבע ישבה בסלון בבית שלה בחולון והשתעממה. אמא הייתה במטבח, ואבא עבד בחדר העבודה. רק הכלב שלה, דודי, שכב על השטיח ופיהק בקול.

דודי, הלוואי שמשהו מעניין יקרה היום," אמרה מיקה ונגעה באוזן הרכה שלו. בדיוק אז נשמע רעש קטן מארון הנעליים במסדרון. "שמעת את זה?" לחשה.

מיקה פתחה בזהירות את דלת הארון, ומתוך ערימת הנעליים קפץ ארנב לבן ופרוותי. היו לו עיניים כחולות כמו שמיים, והוא סידר לעצמו את השפם כאילו זה הדבר הכי רגיל בעולם. "שלום, אני רוני," אמר הארנב בקול צלול.

מיקה קפאה במקום. "א-אתה מדבר!" צעקה בלחש. דודי נבח נביחה קצרה, ואז אמר: "ברור שהוא מדבר. גם אני מדבר. פשוט עד היום לא הקשבת מספיק טוב."

מיקה התיישבה על הרצפה מרוב הפתעה. "אז כל הזמן יכולת לדבר?" שאלה את דודי. "רק כשילדים באמת מאמינים בפנטזיה," הסביר דודי, מזיז את הזנב, "והיום, כנראה, הגיע התור שלך."

רוני הארנב קיפץ אל אמצע הסלון והביט סביב בהתפעלות. "יש לכם בית ממש נחמד," אמר, "אבל הוא קצת... משעמם. אולי נוסיף לו קצת קסם?" עיניה של מיקה נצצו.

איך מוסיפים קסם לבית?" שאלה. רוני הוציא מתחת לצווארון הקטן שלו מפתח זהוב. "זה מפתח לדמיון. אם תסובבי אותו שלוש פעמים באוויר ותאחלי משאלה, הבית יקשיב לך."

מיקה קמה, אחזה במפתח, וסובבה אותו באוויר. "אני מאחלת שהבית שלי יהפוך למקום שבו כל החיות מדברות, ושאפשר לשחק בו כל הזמן!" היא אמרה בביטחון. המפתח זהר באור רך.

פתאום השטיח בסלון התחיל להתמתח כמו ענן רך. הכריות על הספה צמחו והפכו להר גבוה שאפשר לטפס עליו. אפילו המנורה נמתחה ונראתה כמו שמש קטנה ומחייכת.

מהמטבח נשמע קול של הכף אומרת לסיר: "תפסיק לרתוח, אתה עושה אדים בכל הבית!" והסיר ענה: "אני רק מנסה להיות מרק רציני!" מיקה פרצה בצחוק. "זה מדהים!" קראה.

דודי קפץ על השטיח-ענן ונע באוויר כאילו הוא שוחה. "תראי!" הוא צעק, "אני כלב מעופף!" רוני טיפס על הר-הכריות וקרא: "בואי, מיקה, זה הר הפלאים של הסלון!"

הם שיחקו במחבואים בין הכיסאות שגדלו והפכו לעצים. השולחן הפך לספינה, והם הפליגו עליו מעל רצפת המטבח שהפכה לים כחול. בכל מקום חפצים לחשו בדיחות קטנות וצחקו.

אחרי זמן מה, מיקה הרגישה קצת עייפה. "זה היה היום הכי קסום שהיה לי בבית," אמרה ונשענה על דודי. רוני התיישב לידה וליטף בעדינות את ידה בכפתוריו הרכים.

תזכרי," אמר רוני, "הקסם תמיד כאן. הוא רק מחכה שתאמיני ותפתחי את הדלת בדמיון שלך." דודי הנהן והוסיף: "וגם כשלחוץ שיעורי בית, מותר לחלום."

המפתח הזהוב הפך לפתע לסיכת שיער קטנה בצורת כוכב. מיקה תקעה אותה בשיער וחייכה לעצמה. הבית חזר להיראות רגיל, אבל בלב של מיקה הכול נשאר קסום.

מאותו יום, בכל פעם שמיקה הרגישה משועממת בבית, היא ליטפה את דודי ולחשה: "אני מאמינה בפנטזיה." ואז, אפילו בלי מפתח, היא יכלה לשמוע שוב את הבית לוחש לה סיפורים.