אף אחד לא נישאר לבד!

אף אחד לא נישאר לבד

אני עדיין זוכרת את השנה בה עברתי חרם. זאת הייתה שנה קשה בחיי. אף אחד לא דיבר איתי, וכולם התעלמו מקיומי . וכל זאת למה? כי אני במשחק "שבויים" הייתי טובה מאוד. כל זה התחיל שעליתי לכיתה "ג. אני ומשפחתי העתקנו את מקום מגורנו בגלל עבודתה החדשה של אמי. לא כל כך רציתי לעבור כי היה לי בבית הספר בוא למדתי . המון חברים, השתתפתי בנבחרת הספורט והייתי מאוד מקובלת. כאשר הגעתי לבית הספר החדש "יובל" מאוד חששתי שילדי הכיתה לא יקבלו אותי יפה. אבל למרבה הפלא השתלבתי מאוד יפה. הבנות בכיתה היו חביבות , כאשר שיחקו איתי בהפסקות והכירו לי המון ילדים חביבים. היו לי המון חברות אך אני וילדה אחת בשם אגם התחברנו הכי טוב. הינו נפגשות אחר הצהריים , ובהפסקות תמיד הינו ביחד ואהבתי אותה מאוד. כמעט שכחתי את החברות מבית הספר הקודם שלי. הכל היה נפלא עד שהגיע הים הארור הזה בו התהפך עליי עולמי. בהפסקה כל הכיתה שיחקה שבויים והייתי ממש טובה. תפסתי לכל חברי הכיתה את הכדור ופסלתי אותם. נשארנו במשחק רק אני ואגם שבסופו של דבר גם אותה פסלתי . וכך ניצחתי את המשחק . חשבתי שחברי הכיתה יפרגנו לי והתפעלו מהיכולת שלי אבל לתדהמתי חבריי הכיתה הטיחו בי צעקות העליבו אותי.

אמרו לי שאני מתנשאת ושאני רמאית כאשר פניתי לאגם עם עניים אדומות כדיי שתנחם אותי שתגיד להם שזה לא יפה ושיפסיקו את הדרך בה הם מדברים אלי. והיא פשוט אמרה לי "עזבי אותי תתרחקי מימני ואמרה עוד מילים נוספות לא נעימות . אגם סובבה את גבה והלכה. דמעות חנקו את גרוני . כל הכיתה בכל היום לא דיברה איתי והעליבה אותי. אף חברה לא יתקבה אלי חזרתי הביתה אם עניים אדומות, אפילו לא סיפרתי למשפחתי. איימי שאלה אותי: "מה קרה? מדוע העניים שלך אדומות? עניתי ל איימי שלי: סתם לא משהו שאמור לעניין. איימי הניחה לי. נכנסתי לחדרי והכנתי שיעורי בית בבכי. למחרת בבוקר שיקרתי ל איימי שכואבת לי הבטן, כדיי לא ללכת לבית הספר שהילדים לא ימשיכו להעליב אותי ולהשפיל אותי. אמא נתנה לי תרופה להכלה לכאבי בטן ושלחה אותי לביית הספר. בדרך לבית הספר מאוד קיוויתי שהילדים בכיתה ישכחו ממה שהתרחש אתמול והיחסים עם .החברים בכיתה יחזרו למסלולם אבל כמובן שמשאלתי לא התגשמה. ילדיי הכיתה המשיכו להעליב אותי ואפילו יותר . מאתמול והייתי בודדה אם הזמן המורה שמה לב לשינו שחל בי

היא לקחה אותי לשיחה ואמרה: למה את עצובה לאחרונה? מה קרה? דמעות חנקו את גרוני. לא יכולתי להתאפק וסיפרתי למורה. המורה הרגיעה אותי וחיבקה אותי, ואמרה לי: " אל תדאגי אצלי בכיתה אף אחד לא נישאר לבד! " למחרת בבוקר המורה נכנסה לכיתה וסיפרה שהיום בשיער נעשה פעילות קצת שונה מהרגיל. כל הילדים היו סקרניים מה כבר נעשה היום? המורה חילקה אותנו לקבוצות. ונחשו מי הייתה איתי בקבוצה? זוכרים חברתי לשעבר אגם. ולאחר שהמורה חילקה אותנו לקבוצות היא נתנה לכל קבוצה סיטואציה של איך זה להיות ילד דחויי ולא רצוי. כל קבוצה הייתה צריכה להציג זאת בפנטומימה ושאר חבריי הכיתה היו צריכים לנחש מה הסיטואציה. להגיד מה הם חושבים על המקרה ואך היה אפשר לנהוג אחרת. כל הקבוצות הציגו את הסיטואציות שלהם ואנחנו הינו הקבוצה האחרונה. הקבוצה בחרה שאגם תהיה בתפקיד הראשי של הילד הדחוי. אגם הציגה את הדמות בצורה יפה וכשעברנו לדיון על האירוע אגם נעמדה וביקשה מהמורה את הרשות דיבור. אגם ביקשה מימני סליחה ואמרה: " עכשיו אני מבינה כמה צער גרמתי לך. ואם לא תסלחי לי אני יבין אותך מאוד. פתאום קמו כל חברי הכיתה זה אחר זה כדי לבקש מימני סליחה על מה שעשו לי.

כמובן שסלחתי לכולם והייתי כל כך שמחה. ומאז היחסיים של אם אגם וחבריי הכיתה חזרו להיות טובים ואנחנו מאז מקפידים בכיתה "שאף אחד לא נישאר לבד!".

תמיד אף אחד לא נישאר לבד.

בסיפור שלנו בטח תחשפו להתנהגות לא יפה. האם פעם החרמתם מישהו או שאתם עברתם חרם? ובכן בסיפור שלנו תזילו דמעות ותעצרו לרגע לחשוב על עצמכם, כיצד הנכם מתנהגים... ואם תירצו לדעת אם הסוף הוא סוף טוב קיראו את הסיפור שכתבתי.