נתקעתי ביער

נתקעתי ביער

דוד ואיתי יצאו לטיול ביער הגדול שמאחורי השכונה שלהם. הם רצו להוכיח להורים שהם כבר מספיק גדולים לטייל לבד.

בהתחלה הכול היה כיף: הם מצאו חרקים מוזרים, טיפסו על סלעים וצחקו בקול רם. השביל היה ברור, והשמש חדרה בין העצים כמו אלפי פנסים קטנים.

אבל אחרי זמן מה, השביל התחיל להיעלם בין השיחים. דוד הביט סביב ואמר בלחש: "נדמה לי שלא עברנו פה קודם".

איתי ניסה להישמע בטוח: "עזוב, נלך עוד קצת ונמצא את הדרך". אבל בלב שלו התחיל לטפס פחד קטן.

פתאום נשמע קול חזק מעליהם: "תקועים! תקועים! ילדים תקועים ביער!". שניהם קפצו בבהלה והסתכלו למעלה.

על ענף גבוה ישב תוכי צבעוני, עם נוצות ירוקות ואדומות ועיניים חכמות במיוחד.

אני רפי התוכי", ענה התוכי בגאווה. "אתם נראים לי קצת אבודים".

פתאום נשמע קול חזק מעליהם: "תקועים! תקועים! ילדים תקועים ביער!".

הוא השתתק לרגע. מרחוק נשמע רחש של מים זורמים.

לאט לאט הרעש של המים התחזק, והסימונים על העצים נעשו ברורים יותר.

ליד הנחל עבר שביל רחב ומסודר, עם שלט עץ גדול שכתב עליו "חזור לשכונה".

תודה, רפי", אמר איתי. "בלי העזרה שלך היינו עדיין מסתובבים".

כשהם יצאו מהיער וראו את הבתים של השכונה, השמש כבר הייתה נמוכה.

שניהם ידעו שעכשיו, גם אם יתקעו שוב, הם כבר לא באמת יהיו אבודים.