שרק נגדקליקס

שרק נגדקליקס

השמש הקיצית בחוף הים היכתה בעוצמה. יונתן הגיע לגן השעשועים ליד החוף עם חבריו, נושא תיק מלא במגבות ובקבוקי מים.

בדיוק באותו הרגע הגיעה גם נועה עם חברותיה. שניהם ראו את אותה שמשייה צבעונית גדולה ליד הבריכה – המקום הכי טוב בכל הגן. "הגעתי ראשון!" קרא יונתן ורץ קדימה.

"לא נכון, אני פה!" השיבה נועה והתיישבה על הספסל מתחת לשמשייה. יונתן פרש את המגבת שלו בצד השני ולא זז. השניים בהו זה בזה בעצבנות.

החברים של שניהם התעצבנו. "בואו נלך למקום אחר," ניסתה רונית, חברתה של נועה. אבל גם יונתן וגם נועה סירבו לזוז. העיקרון היה חשוב להם יותר מהנוחות.

השמש התחילה להטות מערבה. יונתן הרגיש את העור שלו נשרף, והפנים של נועה הפכו אדומות מהחום. שניהם היו עקשנים מדי להודות שטעו.

תראי," אמר יונתן לפתע. "גם אני חם וגם את, ואף אחד לא נהנה כאן." נועה הביטה סביב וראתה שכל החברים שלה כבר הלכו לשחות. היא נאנחה.

"אולי... נוכל לחלוק?" הציעה בחיוך קטן. יונתן חשב רגע. "טוב, אבל רק אם אני מקבל את הצד עם הרוח." נועה צחקה. "בסדר, עסקה."

הם הזיזו את המגבות והתיישבו ביחד מתחת לשמשייה. לאט לאט התחילו לשוחח – על בית הספר, על הקיץ, על תוכניות לעתיד. יונתן גילה שנועה אוהבת גלישה כמוהו.

"את יודעת מה?" אמר יונתן. "מחר אני בא לפה שוב. את רוצה לשמור לי מקום?" נועה חייכה. "רק אם אתה מביא לי גלידה." שניהם פרצו בצחוק.

השמש שקעה באופק הכתום. יונתן ונועה הבינו שלפעמים ויכוח קטן יכול להפוך לחברות חדשה – אם רק מוכנים לוותר קצת. המקום הכי טוב לא היה מתחת לשמשייה, אלא ליד מישהו שמבין אותך.