ספר של הצ׳אט

מיכל בת השבע אהבה לשאול שאלות יותר מכל דבר. יום אחד בבית הספר היא שמעה רעש קטן של "ביפ-ביפ" שמגיע מתחת למדרגות.

היא עקבה אחרי הצליל ומצאה דלת מתכת דקה, כמעט בלתי נראית. על הדלת היה שלט קטן: "מעבדה סודית—כניסה לחוקרים אמיצים".

מיכל נשמה עמוק, דחפה בעדינות, ונכנסה פנימה. בפנים ניצנצו אורות צבעוניים, ומבחנות עמדו בשורות כמו חיילים קטנים.

"שלום!" אמר קול חם, ומדען עם משקפיים גדולים יצא מאחורי שולחן. "אני ד"ר עומר, ואת מי הביאה הרוח למעבדה שלנו?"

"אני מיכל," אמרה, "ושמעתי ביפ-ביפ." ד"ר עומר חייך והצביע על רובוט קטן בשם רוני, שניסה להדליק פנס על הראש שלו.

"רוני אמור לעזור לנו לחסוך חשמל," הסביר ד"ר עומר, "אבל הוא מתבלבל בין אור לחושך." מיכל התכופפה ולחשה: "אולי הוא צריך חיישן שמרגיש אור, כמו העיניים שלנו."

ד"ר עומר הוציא כפתור קטן וחיבר אותו לרוני. "זה חיישן אור," אמר, "וכשהוא מרגיש אור חזק—הוא מכבה את הפנס."

מיכל לחצה על כפתור, והפנס נדלק. היא פתחה את דלת המעבדה קצת, אור השמש נכנס, ורוני מיד כיבה את הפנס ואמר: "חיסכון הופעל!"

ד"ר עומר מחא כפיים. "את חוקרת אמיתית," אמר, ונתן לה מדבקה: "מדענית צעירה." מיכל חייכה וחשבה לעצמה: אולי גם לשאלות קטנות יש תשובות גדולות.

כשהיא יצאה החוצה, הדלת נסגרה בשקט, כאילו לא הייתה שם בכלל. אבל בכיס שלה המדבקה נצנצה, וסוד קטן נשאר איתה בדרך לכיתה.