מועלם ויובלי

מועלם ויובלי

פעם, על אי שטוף שמש מוקף באוקיינוס הכחול הנוצץ, חיו שתי אחיות בשם יובלי ויולי. כן, היה להם אותו שם, אבל הם היו שונים מאוד! יובלי אחד היה סקרן, תמיד שואל שאלות וחקר דברים חדשים. היובלי השני היה קצת פחדן, תמיד דואג למה שיקרה בהמשך. הם גרו עם הוריהם בבית קטן ונעים ליד החוף.

יום אחד, בזמן שהאחיות שיחקו ליד החוף, ערפל מסתורי התגלגל. הוא היה כל כך צפוף שהם כבר לא יכלו לראות את הבית שלהם! הם ברחו חזרה, אבל כשהגיעו, הוריהם כבר לא היו שם! האחיות דאגו ולא ידעו מה לעשות.

בדיוק אז הופיע איש סקרן בשם מיקההההה. היה לו ניצוץ בעיניים וחיוך גדול. מיקההההה אהב לפתור תעלומות, והוא תמיד היה מוכן להרפתקה. "אל תדאגו, בנות," הוא אמר. "נמצא את ההורים שלך יחד!"

האחיות נרגעו לקבל את עזרת מיקההההה. יובלי הסקרן היה נרגש לצאת להרפתקה, בעוד הפחדן יובלי היה קצת עצבני. אבל היא ידעה שהיא חייבת להיות אמיצה כדי למצוא את הוריה.

כשהם יצאו, מיקההההה סיפרה להם על אישה אכזרית בשם יובלית שגרה בצד השני של האי. יובלית הייתה ידועה ביצירת צרות ובשמירת סודות. מיקההההה חשדה שאולי היא יודעת משהו על ההורים הנעדרים.

המסע ברחבי האי היה מלא פלאים. הם ראו ציפורים צבעוניות, דולפינים שובבים ואפילו מפל נסתר. הסקרן יובלי שאל שאלות על כל מה שראו, בעוד הפחדן יובלי אחז חזק בידו של מיקההההה, מרגישה קצת יותר אמיצה כשהוא לצידה.

לבסוף, הם הגיעו למאורתה של יובלית, מערה חשוכה מוקפת שיחים קוצניים. מיקההההה לחשה לאחיות, "עלינו להיזהר. יובלית לא אוהבת מבקרים."

בתוך המערה, יובלית ישבה על כסא עשוי צדפות. היה לה מבט רציני על פניה ולא נראתה שמחה לראות אותם. "מה אתה רוצה?" שאלה בקול מחוספס.

יובלי הסקרנית התקדמה, עיניה פעורות בנחישות. "אנחנו רוצים לדעת איפה ההורים שלנו!"

יובלית צחקה, צחוק מרושע ומהדהד. "ההורים שלך? אולי אני יודע איפה הם, אבל למה שאספר לך?"

הפחדנית יובלי הרגישה מפוחדת, אבל היא זכרה כמה אחותה הייתה אמיצה. היא נשמה עמוק ואמרה, "בבקשה, יובלית. אנחנו רק רוצים את המשפחה שלנו בחזרה."

מיקההההה הייתה לה רעיון. הוא ידע שיובלית אוהבת חידות ומשחקים. "מה דעתך על אתגר, יובלית? אם נפתור את החידה שלך, תגיד לנו איפה ההורים."

עיניה של יובלית נצצו בעניין. "טוב מאוד," הסכימה. "הנה החידה שלי: אני לא חי, אבל אני יכול לגדול; אין לי ריאות, אבל אני צריך אוויר; אין לי פה, אבל מים הורגים אותי. מה אני?"

האחיות חשבו היטב. יובלי הסקרנית אהבה חידות, והיא לחשה לאחותה, "אני חושבת שזה אש!"

הפחדן יובלי הנהן, מרגיש בטוח יותר. יחד הם צעקו, "אש!"

יובלית מחאה כפיים, מרשימה. "אתה צודק! אש זה מה שיהיה. טוב מאוד, אגיד לך איפה ההורים שלך."

היא הצביעה על שביל נסתר מאחורי כסאה. "תעקוב אחרי השביל הזה, ותמצא אותם במגדלור הישן."

האחיות הודו ליובלית ומיהרו בשביל, כשמיקההההה מובילה את הדרך. המגדלור היה גבוה ומרשים, עומד בגאווה בקצה האי. בפנים, הם מצאו את הוריהם, בטוחים ושלמים!

הוריהם הסבירו שהם חקרו את האי כשהערפל הגיע, והם הלכו לאיבוד. הם היו כל כך שמחים לראות את בנותיהם והודו למיקההההה על עזרתו.

האחיות שמחו מאוד להתאחד עם הוריהן. הסקרן יובלי הרגיש גאה באומץ ליבה, והפחדן יובלי הבין שהיא אמיצה יותר ממה שחשבה.

כשחזרו הביתה, מיקההההה נופפה לשלום, מבטיחה לבקר שוב להרפתקאות נוספות. האי התמלא שוב בצחוק ושמחה, והאחיות למדו שעם קצת אומץ וסקרנות, הן יכולות להתגבר על כל דבר.

וכך, באי השטוף שמש, המשפחה חיה באושר ועושר, תמיד מוכנה להרפתקה הבאה שהחיים עשויים להביא.

הסוף.