יומנה של נסיכה

לכל ילד יש סיפור. מה הסיפור שלך היום?

יומנה של נסיכה

שלום! לי קוראים ריה, ואני הנסיכה של ממלכת ניוטופיה. אני יודעת שזה נשמע ממש כיף להיות נסיכה אבל תאמינו לי זה לא. כל הזמן יש לי שומרים, לא מרשים לי לעשות שום דבר. במיוחד אבא שלי, המלך. אבל החלום שלי הוא להיות אבירה! אבל כמובן אבא שלי לא מרשה לי, הוא אומר שזה מסוכן מידי אבל יש לי דרך להיות גם אבירה וגם נסיכה, יש לי טבעת קסם שכשאני לוחצת עליה אני הופכת להיות נערה אחרת במראה אבל בפנים אני עדיין אותו הדבר. הבעיה היחידה היא שאבא שלי עוד לא יודע שאני מתאמנת בסוד כדי להיות אבירה ולומדת בבית הספר לאבירים אבל אני

פרק 1

סוף סוף עומדת לספר לו מחר בהכתרה שלי למלכה! אני לא בטוחה אם הוא יגיב לזה טוב, אבל אני מוכנה לקחת את הסיכון. העונשים של אבא שלי הם לא כל כך עונשים לדוגמה פעם אחת אני "בטעות" שפכתי עליו שיקוי החלפה והוא חשב שהוא ציפור למשך שבוע והוא רק השאיר אותי בארמון לבד! זה לא עונש, אני תמיד רוצה להישאר לבד בארמון. טוב, כדאי שאני אתארגן להכתרה שלי כי אני לא רוצה לאחר, אבא שלי יכעס מאוד.

פרק 2

אני הולכת במסדרון ולפתע אני שומעת את קולו של סר פרסאוס: "אדוני היא תגיע להכתרה, היא כתבה את זה בגלויה!" "אבל היא לא אמורה להיות פה, כבר עשרים שנה לא ראיתי אותה, היא לא יכולה פתאום לבוא סתם ככה!" אמר קול שזיהיתי כשל אבא שלי. פתאום אבא שלי יצא מהחדר וראה אותי צמודה לדלת והבין שהאזנתי להם. אני לא מצליחה להתאפק ושואלת אותו "אבא מי מגיעה להכתרה שלי?" אבא שלי פלט אנחה. "הגיע הזמן לספר לך את האמת" "איזו אמת?" " ריה, יש לך אחות, אנה, והיא אבירה. כשהיא יצאה לאחת מהמשימות היא הצטרפה לצבא האויב וגם כשנולדת החלטתי להסתיר את זה ממך כי אחד מהקוסמים שלי

חזה שאת תקבלי החלטה שאו תשמיד את הממלכה או שתציל אותה. אני לא רציתי להסתכן אז הסתרתי את זה, אבל כנראה אי אפשר לבטל נבואה אלא רק לדחות אותה." "אז בגלל זה שמרת עלי כל כך!, אולי לא שמרת מספיק!" "למה את מתכונת?" ברגע זה הייתי כל כך נסערת וכועסת שלא חשבתי, ואולי עשיתי את הדבר הטיפש ביותר שעשיתי בכל חיי. לחצתי על הטבעת מול אבא שלי והוא ראה מולו את הגנרלית הכי מתקדמת שלו. "אני לא מאמין! כל הזמן הסתרת את זה ממני?! את לא מבינה עד כמה זה מסוכן?!" "אבא תראה כל הזמן הזה אני הייתי הגנרלית הכי מתקדמת שלך, ואפילו לא שמת לב! אולי פשוט תן לי סיכוי ואני אולי אצליח!" "את לא מבינה, מאז שאמא שלך מתה-" "אל תדבר עליה"

"את לא מבינה! אמא הייתה אחת מחמשת האחיות!" "אילו חמשת אחיות?" "ההגדה מספרת על חמשה מכשפות ממש חזקות, שהן בראו את העולם, כל אחת אחראית על משהו אחר. בני האדם התחילו לבקש ולבקש ואחרי כמה מאות שנים הם התחילו לבקש יותר מידי. ואז התחיל ריב שכמעט החריב את העולם, כל אחת חשבה משהו אחר. מי שהייתה אחראית על האיזון חשבה שכדאי לומר להם בעדינות שזה יותר מידי לבקש, מי שאחראית על הטבע חשבה שהם צריכים להתחיל להסתדר לבד, מי שאחראית על המלחמות חשבה שהן נתנו להם ושעכשיו הם צריכים לתת להן, מי שאחראית על הזמן חשבה שכדאי לתת להם מה שהם רוצים, ומי שאחראית על השלום, אמא שלך חשבה שצריך להפסיק לריב ולחשוב על פשרה, אבל כדי לעשות את זה היא הייתה צריכה להקריב את עצמה." כשאבא שלי סיים לומר את זה הוא נראה על סף דמעות. פתאום שמענו קריאה מוכרת: "למען קראסו!"

פרק 3

תעשו לי טובה, אם אתם מגלים שאחד ההורים שלכם הוא דמות

פתאום התחילו מאות אלפי חיילים לבושים צבא הקראסואים לפלוש אל ניוטופיה. מיד אחרי שאבא שלי הבין מה קורה הוא קרא לכולם להתייצב בעמדות מלחמה. "אבא, גם אני יכולה להתייצב בעמדה שלי?" "לא!, בשום פנים ואופן את לא נלחמת! את היחידה שנשארת לי, אני לא יכול לאבד אותך!" עם כל הכבוד לאבא שלי, זה הקרב שחיכיתי לו כל חיי. אני התחלתי לרוץ לעבר העמדה שלי והתחלתי להילחם. עליתי על גבי הסוס שלי והתחלתי לדהור עם כל האחרים. נתקלתי בכמה חיילים מהצבא האויב אבל עם החרב שלי שיספתי את המגנים שלהם ופצעתי אותם, ואת חלקם אפילו הרגתי, אבל מטרתי היחידה הייתה למצוא את אחותי.

פתאום אני רואה את סר פרסאוס שוכב על הרצפה פצוע אבל אני לא יודעת מה לעשות, כי אם אני ארד מהסוס כנראה שהצבא של קראסו ינצל את ההזדמנות כדי להרוג אותי אז החלטתי לעשות מעשה נועז ומסוכן, הרהרתי לרגע אבל אז חשבתי לעצמי מה הוא היה עושה אם אני הייתי במקומו, ואז החלטתי שאני אדהר עם הסוס ואנסה למשוך אותו למעלה. אני ממש מטרים ספורים ממנו ואז אני מבחינה באחותי, אני רוצה לדהור אליה ולדבר איתה אבל המחשבה מסיחה את דעתי ואני כמעט דורסת את סר פרסאוס אבל ברגע האחרון אני עוצרת. חייל קראסואי רואה אותי ומנצל את ההזדמנות ומצליף בי בחרבו. ביד פצועה אני מושכת את סר פרסאוס אל סוסי ודוהרת אל כיוון הארמון כדי לקבל עזרה. כשאני מגיעה אל הארמון אבא שלי מחכה לי בשער. "את יודעת מה עשית עכשיו?! אחרי שכל זה יגמר את הולכת לקבל עונש חמור ביותר!" "אוקיי, אבל אני צריכה עזרה!" אמרתי לו והראיתי את החתח העמוק בידי ואת סר פרסאוס חסר ההכרה. הוא מיד קרא לרופא מלכותי שיטפל בי ובסר פרסאוס.

הרופא לקח אותי ואת סר פרסאוס אל מחלקת החרום שבמרפאה ושם חבשו לי את היד ואת סר פרסאוס השכיבו במיטה וחבשו לו כמעט כל איבר בגוף, ואני לא מגזימה בכלל. הפעם אבא של ידע מה אני עומדת לעשות ושלח שלושה שומרים כדי לוודא שאני לא אצא להילחם.

פרק 4

אני ניסיתי כל דרך אפשרית כדי לעבור את השומרים אבל כמובן שלא הצלחתי. כבר שעה אני כלואה בתוך החדר שלי ורואה את בני עמי נלחמים ואני כל כך רוצה לעזור להם! ופתאום הדלת שלי נשברת ואני רואה את אחותי צועדת בין הריסות הדלת והאבק. ויש איזה רגע אחד של הלם שאף אחד לא עושה כלום אבל מיד אחרי זה השומרים מתקיפים אותה אבל היא מורידה את כולם אל הרצפה ואני מסתכלת עלייה בהערצה. היא מתקרבת אלי ואומרת "אף פעם לא ראית אבירה?" ואני מרגישה כזאת נבוכה שאני מסמיקה כמו עגבנייה. ואז אני מתאפסת על עצמי ואומרת "אנחנו חייבים לעצור את המלחמה הזאת" "אני יודעת, בגלל זה באתי לכאן" "מאות אנשים מתים גם מהצד שלי וגם מהצד שלך" "אז תאמרי לאבא שיפסיק את כל זה!"

למה שאני אומר לאבא, קראסו הוא מי שהתחיל את כל זה!" "זה לא משנה-" "בטח שזה משנה!" "תפסיקי!, זה בדיוק מה שחסר לנו עכשיו ריב! אנחנו צריכות לשתף פעולה, לא לריב!" "את צודקת, אני מצטערת" "אוקיי, בואי נחשוב על תוכנית" פתאום עלה בדעתי רעיון "זה רעיון גרוע!" אמרה אחותי אחרי שסיפרתי לה את התוכנית שלי. "יש לך תוכנית אחרת?" "טוב, על החיים ועל המוות"

פרק 5

התחלנו לארגן את כל מה שצריך לתוכנית אבל אז נזכרתי שהשומרים עדיין שוכבים חסרי הכרה בחדר שלי. ניגשתי אל אחד מהם כדי לראות אם הוא נושם (רק לייתר ביטחון) אבל דווקא בזמן הכי לא מתאים הוא קם משנתו והתחיל לזעוק לעזרה ולברוח בו-זמנית. "בואי מהר!" קראה לי אחותי סובבתי את ראשי לעברה וראיתי אותה קושרת את כל השמלות שלי בכוונה לקפוץ מהחלון. "אני לא עושה את זה!" אמרתי בטון מפוחד. "את חייבת! זאת הדרך היחידה!" באי רצון הלכתי באיטיות אל עבר החלון. "תלכי מהר יותר!, אין לנו זמן!" עמדתי על עדן החלון, אגרתי את כל האומץ שלי וקפצתי. אני זוחלת לאט מאוד במורד קיר הלבנים של הארמון שלי אוחזת בשרשרת שאחותי קשרה מכל השמלות שלי- איזה כיף.

כשאנחנו מגיעים למטה מחכה לנו גדוד שומרים ובראשם סר סרסאוס. המדים שלו הסתירו את כל התחבושות אבל עדיין ראו שהוא חלש. "מה את עושה עם הבוגדת הזאת?" "אנחנו מנסות ביחד לעצור את המלחמה הזאת, וגם אני לא רואה אותה כבוגדת אלא כאחות" כשסיימתי לומר את זה חצי מהשומרים הסתכלו עלינו כאילו אנחנו הדבר החמוד ביותר שהם אי פעם ראו כולל סר פרסאוס. אחרי כמה דקות של וויכוחים שכנענו אותו לתת לנו לעבור. אנחנו עולות על הסוסים שלנו ומתחילות לדהור אל שדה הקרב. ביד פצועה אני אחזתי בחרב שלי ודהרתי הכי מהר שאני יכולה אל כיוון המחנה של קראסו. כשאני מגיעה אל פתח המחנה אני שמה את בגדי צבא הקראסואים שאנה נתנה לי. אני נכנסת ומנסה לצעוד בכמה שיותר ביטחון אל כיוון החדר של קראסו.

פרק 6

כשאני מתקרבת אני מבחינה שאין שומרים, וזה חשוד מאוד, כי אבא שלי אף פעם לא מסתובב בלי שומרים. אני מתקרבת אל הדלת כשלפתע אני שומעת רעש מאחורי. כשאני מסתובבת לראות מה זה חמישה שומרים מתנפלים עלי וכשאני לגמרי מקורקעת לרצפה אחותי מתקרבת אלי וכל השומרים מפנים לה את הדרך. פתאום הכל מתבהר לי בראש, אחותי עשתה לי מלכודת ואני נפלת בפח. "אני לא מאמינה! כל הזמן הזה היה רק כדי ללכוד אותי?!" "ואני חשבתי שאת חכמה" אמרה אחותי בטון מזלזל. "השומרים יקחו אתכם לכלא שבאסטופיה ושם נחליט מה לעשות איתכם". "מה זאת אומרת 'אתכם' רק אני פה" "בנוגע לזה את טועה" היא אמרה לאחד השומרים משהו והוא הלך וחזר אחרי בערך שתי דקות עם אבא שלי כבול וחסר הכרה. "את נוסעת איתו"

"למה את עושה את זה? הוא אבא שלך!" "הוא בגד בי, אני רק מחזירה לו. אפשר לבגוד בבוגד" כשאחותי סיימה להגיד את זה הרגשתי כל כך הרבה כעס ותסכול, אני התפרצתי בצעקת זעם וכל השומרים עפו לצד השני של החדר. השומרים הסתכלו עלי בתדהמה, האמת היא שגם אני לא ידעתי שאני יכולה לעשות את זה, זה היה מדהים! כשההלם נגמר רצתי אל אבא שלי לראות אם הוא בסדר. הפנים שלו נראו חבולות מאוד והיה לו חתך עמוק בעין. השומרים התקרבו אלינו חמושים וידעתי שהפעם לא אצליח לעשות את זה אז נכנעתי והשומרים לקחו אותי ואת אבא שלי אל כרכרת משא.

פרק 7

אבא שלי קם והוא היה נראה ממש חלש אז הבאתי לו את שארית המים שהיו אצלי. אחרי שהסברתי לו כל מה שקרה בזמן שהוא היה מעולף הוא נראה כאילו הוא עומד להתעלף שוב פעם. "אוי לא, זה ממש לא טוב" אמר אבא שלי בטון מפוחד. אני יודעת שהמצב לא טוב אבל איך שאבא שלי אמר את זה היה יותר מידי. "אבא, הכל בסדר, אנחנו נמצא דרך להשתחרר" "לא, את לא מבינה, זה לגבי ה'התפרצות זעם' שלך, זה כוחות הקסם שלך" "אני חושבת שקיבלת מכה חזקה מאוד בראש, כמה אצבעות אני מרימה?" שאלתי אותו והרמתי שתי אצבעות. "לא קיבלתי שום מכה בראש" הוא אמר לי והוריד את האצבעות שלי. "אבא אני לא מכשפה או קוסמת, למה שיהיו לי כוחות קסם?"

"את קיבלת את כוחות הקסם שלך מאמך" "אבל זה לא אפשרי, מקבלים כוחות קסם רק מטרולים, גובלינים ופיות, לא מקבלים אותם בירושה" "אמא שלך הייתה מיוחדת, לפני שהיא מתה היא ידעה שזמנה תם, אז היא העבירה את מרבית הכוחות שלה אליך" העובדה שאמא שלי מתה בגלל שהיא נתנה את הכוחות שהיא הייתה צריכה כדי לא למות אליי נתנה לי תחושת אשם, למרות שהיא עשתה את זה מרצונה החופשי. "אז בעצם היא מתה בגללי" "אל תחשבי ככה, היא עשתה את זה כדי להציל אותך" המחשבה עוררה בי כעס על איך שהיא נטשה אותי, הרגשתי את אותה הרגשה כשראיתי את אבא שלי פצוע. אותה הרגשה שזה לא הוגן, שבגללם אתה סובל, אותה ההרגשה שאתה לבד. פתאום תא המעצר התפוצץ לחתיכות. עכשיו הבנתי למה אבא שלי התכוון, יש לי כוחות קסם. לקח לי כמה שניות לעכל את העובדה שיש כוחות. "מהר, בואי נברח לפני שהשומרים יגיעו!" אבל היה מאוחר מידי, גדוד שומרים כבר הצליח להגיע. "תשתמשי בכוחות הקסם שלך!" "זה לא כזה פשוט כמו שזה נראה"

ניסיתי לשחזר את הרגשות שהגשתי קודם אבל כל מה שהצלחתי לעשות זה גל הדף קטן שבקושי הרחיק את השומרים. "תנסי לתעל את הקסם ולהפוך אותו לאנרגיה" "אני לא יודעת איך עושים את זה!" "את כן יודעת, עשית את זה קודם, פשוט תיקחי את הזמן ותתרכזי" "אין לי זמן, ואני לא יכולה להתרכז כשאנשים פי שתיים יותר גדולים ממני רודפים אחרי!" "אז תנסי לעשות את זה מהר יותר!" עצמתי את עיני בניסיון למצוא את הקסם שבתוך הגוף שלי ופתאום התחלתי להרגיש עקצוץ בגוף ולפני שהצלחתי להבין מה קורה פיצוץ ענק הפיל את השומרים ארצה.

פרק 8

ההדף של הפיצוץ הפיל אותי אבל לא עשה נזק גדול במיוחד. כשקמתי ראיתי את כל השומרים על פצועים הרצפה. אבא שלי נראה ממש לא טוב, הוא היה חיוור מאוד ועמד להתעלף- שוב פעם. הצלחתי להגיע אליו לפני שהוא קרס על הרצפה. גררתי אותו למקום בטוח ועזרתי לו להתייצב אבל הוא עדיין נראה חיוור מאוד. אחרי שעה הצלחתי להגיע לגבולות הממלכה. מיד הגיעו רופאים ואבירים ועזרו לי להתייצב ולקחו את אבא שלי אל המרפאה במהירות. "מי יאמר לנו מה לעשות עכשיו? המלך גוסס" שאל אחד הרופאים. פתאום כולם הפנו את מבטיהם אליי ומיד הבנתי את הרמז. "אני אנהיג אתכם" אמרתי וכולם הריעו לי. "אז מה עושים עכשיו?" שאל מישהו "למען האמת אין לי מושג"

התחילו לחשושים מכל עבר ושמעתי את חלקם, 'היא לא מוכנה' או 'למה בחרנו אותה להנהיג אותנו?' חשבתי וחשבתי ופתאום עלה במוחי רעיון. "יש לי רעיון אבל תצטרכו להיות ממש שקטים." אחרי שהסברתי לכולם את התוכנית היו בערך עשרה מתנדבים. כשהגענו למחנה הקראסואים לא היו שם שומרים מה שהיה מאוד מוזר, פתאום נזכרתי בפעם האחרונה שלא היו כאן שומרים ומיד צעקתי "תברחו!" אבל היה מאוחר מידי גדוד שומרים הגיע ובראשם אחותי. "נחמד להיפגש שוב פעם" אמרה אחותי בניצחון. "עשיתם לנו מערב!" "סוף סוף הבנת" אמרה אחותי בזלזול. כעסתי כל כך שנפלתי בפח שלה בפעם השנייה פתאום הפכתי לפגסוס ענק והסתערתי על השומרים אבל הם זרקו עלי רשת ענקית וקשרו את כל שאר האנשים שבאו איתי. פתאום אחותי רצה ושחררה אותי ואת כל המשלחת.

"מצילה אתכם, יש לך בעיה עם זה?" נענעתי בראשי אבל השומרים התנפלו על ריה וידעתי שאני חייבת לעזור לה. עכשיו הבנתי, זאת ההחלטה שתקבע את גורל הממלכה. "את חייבת לבטוח בי!" הסתערתי על השומרים ושחררתי את אחותי. "את חייבת לי" אמרתי לאחותי. כעבור שעה ארוכה הגענו לממלכה שמחים מאוד. "אז מה עושים עכשיו?" שאלתי "אני חושבת שמגיעה לך הכתרה" אמרה אחותי. אחרי שסיימו את כל ההכנות אבא שלי הגיע. הוא נעזר בשתי שומרים כדי לא ליפול. אחותי הביטה בי מהצד בגאווה. מחיאות כפיים הגיעו מכל עבר. "אמא שלך הייתה גאה בך מאוד, את הפגנת המון אומץ בימים האחרונים, אני חושב שמגיע לך להיות המלכה-אבירה הראשונה!" סוף סוף נהייתי אבירה, סוף סוף הרגשתי שמחה במי שאני.