HE311–13תצוגה מקדימה של הסיפור
חרם על לילי
בכיתה ב׳ בבית ספר השקד כולם הכירו את לילי. היא אהבה לצייר חתולים במחברת חשבון, ולפעמים הייתה שוכחת להרים יד לפני שענתה.
יום אחד, בהפסקת האוכל, לילי פתחה קופסה עם כריך טחינה וסילאן. נועם עיקם את האף ואמר שזה מוזר, וכמה ילדים צחקו. מאיה לא צחקה בקול, אבל גם לא אמרה כלום.
בהפסקה הגדולה נועם אמר, בואו לא נשחק עם לילי היום. לילי עמדה ליד המגרש עם הכדור ביד וחיכתה שמישהו יקרא לה. אף אחד לא קרא.
לילי התיישבה על הספסל ליד עץ הזית. היא הסתכלה על הנעליים שלה ועשתה קווים באבק עם מקל קטן. פתאום הציורים במחברת כבר לא נראו לה שמחים.
המורה דנה ראתה את לילי לבד. היא לא צעקה ולא האשימה. היא רק התיישבה לידה ושאלה בשקט, מה קרה היום בחצר?
לילי סיפרה בקול קטן. המורה דנה הנהנה ואמרה, כשמשאירים מישהו לבד בכוונה, זה כואב כמו מכה, רק מבפנים. אחר כך היא ביקשה מנועם וממאיה לבוא לשיחה קצרה.
נועם הסתכל על הרצפה. הוא נזכר שלילי תמיד נותנת לו מחק כשהוא שוכח, ושפעם היא עזרה לו למצוא את המעיל. מאיה אמרה, ידעתי שזה לא נעים, אבל פחדתי שגם לא ישחקו איתי.
המורה דנה הציעה שכל אחד יגיד משפט אחד אמיתי. נועם אמר ללילי, סליחה שפגעתי בך. מאיה אמרה, בפעם הבאה אני אגיד שלא עושים חרם.
לילי נשמה עמוק. היא לא חייכה מיד, אבל אמרה, אני רוצה לשחק, רק בלי לצחוק על האוכל שלי. נועם הנהן והציע משחק מחניים עם קבוצות חדשות.
באותו יום הם שמו שלט קטן על הספסל: כאן מזמינים חברים למשחק. מאז, כשמישהו נשאר לבד, לילי, נועם ומאיה היו הראשונים לשאול, רוצה להצטרף?
