זיכרון מתור מלווה בגעגוע

לכל ילד יש סיפור. מה הסיפור שלך היום?

זיכרון מתוק המלווה געגוע

הקדמה:

הי קוראים לי שרון . רציתי לספר לכם על סיפור ישן אך עדיין טרי בנשמתי . סיפור זה לא כמו כל האגדות שקרו לפני אלפי שנים אבל גם הוא : מרגש , מסקרן , ועם מסר חשוב . סיפורי התרחש לפני חמש שנים בדיוק , הייתי חודשיים לפני יום הולדתי האחד עשר , וטיפה פחות מחצי שנה לפני עלייתי לכתה ו' גרתי ביישוב שאהבתי " נווה דקלים " בגוש קטיף , עם חברותי הטובות הכל היה נראה טוב עד שהורי קראו לי ומכאן מתחיל סיפורי :

הורי קראו לי לסלון ביתנו ואמרו לי בקול שקט ומרגיע , הקול המדויק שממחיש את הביטוי : " השקט שלפני הסערה " . שרוני את כבר יודעת שגוש קטיף כבר לא " כמו פעם " אמרה אמי אז מה? אנחנו נמשיך ונמשיך ולבסוף הם אלה שיתייאשו אמרתי ,ובליבי קוראת לישועה עם ניצוצות קטנים שבקעו מעיני . שרון אמרה אמי :"בגלל אין ספור אילוצים ,בעיות , ויכוחים , והלחץ, והעניינים עם המדינה , אנחנו נאלצים לעזוב את חיינו בגוש קטיף!!

כעסתי וצעקתי בקולות שאף פעם בחיי לא יצאו מפי : " אני לא מאמינה עליכם , אני לא מאמינה שככה אתם מוותרים ,הרי אתם אלו שחינכו אותי ואת ליעם כל חיינו על הערך של הנחישות ובחיים לא להרים ידיים, ועכשיו אתם נשברים?" אמרתי עד שגרוני נחנק לגמרי מדמעותי.

אבי שעדיין היה מופתע מחוצפתי שהתבטאה בצעקות, קרה ואמר : מה נעשה ? באמת שרון הייתי מצפה ממך להבין את המצב אליו נקלענו. ניסה להסביר לי אבי: " הרי לא ישנה מה נעשה ומה עשינו זה לא אשנה דבר. ואת הרי יודעת זה לא שוויתרנו ישר, אנחנו בין מאות המשפחות האחרונות שנשארו במקום זה !!! .

אני גם מזכירה לך את ליעם אמרה אמי בקול מורתי ביותר יש לציין . [ כן כן יש לי אח ,שמו ליעם. ליעם אחי הוא על הרצף האוטיסטי ומצבים שבאים בהם שוטרים לפנות אותנו מביתנו... יכולים מאוד לגרום לו ללחץ]. " למה גם לזה ליעם קשור? , תמיד הוא זה שבמרכז! . כן אני דואגת לו ,אוהבת אותו, ומקבלת אותו. אבל למה צריך לערב אותו כל כך הרבה פעמים בחיי? .

כי הוא אחיך! ואיך את בכלל מדברת? אני מבקש ממך שמרי על פיך אמר אבי. הרכנתי את ראשי ואמרתי בקול יחסית פגוע :"יש לי רק דבר אחד להגיד לכם הפכנו להיות ממאות המשפחות האחרונות מחוסר פרגון אהבה חמלה ואחדות אחד כלפי השני. יצאתי מהסלון פוסעת צעדים קטנים ככל האפשר. כשהגעתי לחדרי קרסתי על מיטתי ,והרטבתי את הכר בדמעותיי עד כי היה אפשר לסחוט ממנו קנקן מים מלוחים שלם.

כשקמתי בבוקר עיניי הבחינו בפתק קטן המונח על השולחן בכתב ידה היפה של אמי הסתקרנתי מה כתוב בו קמתי והתחלתי לקרוא:

" שרוני אני מקווה שנרגעת מעט ושעיכלת את הקורה ... , היה לי מאוד קשה לראות אותך ועצב נסוך על פניך הרטובות מדמעותייך. אבל את צריכה להבין שזהו המצב ,קומי בבקשה והתחלי לארוז יש לנו עוד יום ארוך לפנינו יוצאים בשעה חמש אחר"צ אוהבת אמא"

5:00

התחלתי לארוז ולקבל את מצבי, אחי הקטן ליעם נכנס לחדרי מבולבל, לחוץ, ומתוח ושאל אותי :"שרשר[כך אחי קורא לי מפני שמתקשה לבטא את שמי] את אולי יודעת לאן הולכים? אבא אמר לי שהכל בסדר, אבל את לימדת אותי "שזאת לא תשובה לשאלה אלא תשובה לשאלה אחרת" אמר ליעם בקול גאה . יפה ליעם שמחתי לראות את התקדמות אחי, אני בטוחה שאמא ואבא יתגאו בך מאוד ליעמי, אמרתי וליעם חייך חיוך רחב אך עדיין שאל אותי את אותה שאלה נוראית.

הייתי צריכה לשקר לו כמו הרבה פעמים בחיי מה שבכלל לא אהבתי לעשות כי ידעתי שאם ליגלה שזה שקר יתאכזב ממני מאוד מאוד בתור אחות . עניתי לליעם שאינני יודעת ושאני בטוחה שיהיה לנו ממש כייף !,וניסיתי לחייך את חיוכי הרחב ביותר עד כי הרגשתי שאפילו ליעם לא מאמין לחיוך המוזר הזה ושאם אני לא מפסיקה עכשיו נקרעות לי החניכיים . למזלי ליעם נרגע מהר למדי חיבק אותי ויצא מן החדר.

אמי באה אלי ובדיוק שדמיינתי מה היה קורה אם פתאום אגלה שכל זה היה סתם חלום אמי נכנסה לחדרי נשקה לי בלחי ואמרה לי את המשפט הכי לא מעודד שיכלה להגיד: "מתוקה אני ממליצה לך תתחילי להזדרז הרי אנחנו לא יודעים אם ומתי יגיעו השוטרים נכון? ". כן כן אמרתי בקול מתלונן המשכתי לארוז הכי מהר שרק יכולתי . הרגשתי כמה המהירות בה אני אורזת לא מסמלת את רצוני לעזוב

הלכתי להיפרד מהמקומות האהובים עליי "בגוש", וממקומות שישארו לי "כזיכרונות מתוקים", ומכמה חברות שבכל זאת נשארו ביישוב. הלכנו ביחד כל משפחתי מלבד ליעם שרצה לשחק אצל חברו אמיר להודות לאיש שהשכיר לנו את הדירה לפני כעשור, ולהחזיר לו את מפתח הדירה. אספנו את ליעם ונכנסנו כולנו אמא אבא ליעם ואני למכונית כשכולנו שוקעים במחשבה המטרידה "האם יהיה מצב בו באמת נרגיש בבית?" .

תשעה שבועות לאחר מכן... :

והינה חלפו להם תשעה שבועות מהמעבר, והינה אני, ילדה שהתיישבה בישוב- " ניצן ". הייתי מרוצה מן המקום אולי בזכות שהכרתי חברות חדשות רות ויעל, מסתבר שגם כן הן גרו בגוש קטיף. השוני בינינו זה שהן גרו בישוב- "גני טל " ואני בנווה דקלים ,ובכך שהן תאומות שאינן זהות הגדולות ממני בחצי שנה, ומה שהכי חשוב שכל הזמן לא הפסקנו לעזור אחת לשניה מפני שהיזדהנו עם המצב. עזרנו אחת לשניה: בלעכל, להתגבר, ולנסות לעבור הלאה [אם זה בכלל אפשרי]

שלושה חודשים לאחר מכן:

כעבור שלושה חודשים הורי קראו לי לשיחה ,הייתה לי הרגשה טובה והפעם גם ליעם הצטרף לשיחתנו מה וכך זה הפך לשיחה משפחתית רק היה חסר טלוויזיה ופוקפורן והיה יכול להיות לנו ערב סרט מושלם. גם לליעם היה טוב בניצן ליעם מצא חבר חדש מה שלא פשוט עבורו, חברו לא על הרצף האוטיסטי, וחברו אפילו עוזר מאוד לליעם להתקדם

הורי סיפרו לנו שהם החליטו שיהיה לנו בית משלנו, ולא קראוון זמני. ומפני שהיה לי קשה במעבר הקודם מנוה דקלים, אני אהיה זו שאבחר את מקום מגורינו . מיד התחלתי לשקוע במחשבות: האם אני מתאימה לתפקיד? אולי זה סוג של צ'ופר עבורי? ומה זה אומר על מה שהורי חושבים עלי? הורי קראו לי: "שרון, שרון.." עד שנפלט מפי: אהה... חשתי כאילו התעוררתי מחלום.הורי שאלו אותי האם אני מסכימה להצעתם.חשבתי לרגע ואמרתי שאני אנסה.

כעבור יומיים כינסתי את משפחתי, כדי שכל אחד יאמר מה חשוב לו במקום המגורים החדש. ליעם ביקש שלא נעבור לת"א, אבי רצה מקום שיש בו סיורים ונוף מיוחד, אמי רצתה מקום עם קהילה דתית ואני רציתי :מקום רגוע ושקט.

לבסוף באמת עברנו לרמת הגולן, אני אוהבת את הבית שלי פה. רות ויעל עברו חצי שנה אחרינו גם לרמת הגולן. הן גרות בקשת ואנחנו ביונתן. ליעם ואני מצאנו חברים חדשים, ואמא ואבא מצאו עבודה. היום אני באמת מרגישה פה, הכי בבית שיש.

היום אני שרון המשוכללת יותר, בוגרת שהצליחה להמשיך הלאה... כן, עדיין עצוב לי לשמוע על הטילים שמשוגרים מעזה, אני הולכת לטיפול פסיכולוגי שעוזר לי. אני מאחלת לכם שתלמדו להמשיך הלאה בחיים, אך גם לזכור את המקרה כעוד פרק בחיים שלכם. שרון

סיפורי " זיכרון מתוק המלווה געגוע " מסופר על מעברה של שרון ילדה בגיל העשרה העוברת מגוש קטיף ועל קשייה האם היא באמת תעבור?.