HE412–14תצוגה מקדימה של הסיפור
הנבלות על אחי טובות
לילה אחד, כשכל העיר ישנה, הן נפגשו בפארק הישן ליד הבית של תהל. לפתע, אור ירוק מוזר הופיע מתוך האדמה, והן הרגישו משהו משונה עובר דרכן. "מה זה היה?" שאלה סטייסי, אבל אף אחת לא ידעה לענות.
בוקר שאחרי, משהו השתנה בהן לחלוטין. הן התחילו לדבר בקול קר, העיניים שלהן הבריקו באור מוזר, והן הפסיקו לחייך. המורים בבית הספר שמו לב שהן מתנהגות בצורה מוזרה – תמיד ביחד, תמיד לוחשות.
הילדות התחילו לעשות דברים מפחידים. הן גרמו לכל התלמידים לשכוח את התשובות במבחנים, גרמו למחשבי בית הספר לקרוס, והפכו את המזנון לחדר קפוא. "זה לא אנחנו!" בכתה מעיין, "משהו משתלט עלינו!"
רק נועה הבינה את האמת. האור הירוק היה כישוף עתיק ששכב באדמה במשך מאות שנים. הוא חיפש נשמות צעירות וחזקות להשתלט עליהן. "אנחנו חייבות להילחם בזה!" היא צעקה לחברות שלה.
ביחד, הן נאבקו בכוח האפל שבתוכן. הן החזיקו ידיים, נזכרו בכל הזמנים הטובים שעברו ביחד, ובחרו באהבה במקום בשנאה. האור הירוק התחיל להיחלש, והן הרגישו את עצמן שבות להיות רגילות.
לבסוף, בלילה הבא בדיוק באותו מקום, הן עמדו שוב בפארק. הפעם הן ידעו מה לעשות – הן צעקו ביחד: "אנחנו בוחרות להיות טובות!" האור הירוק נעלם לנצח. הן חזרו להיות עשר ילדות רגילות, אבל הפעם – חזקות יותר מתמיד.
