הילד המובך

הילד המובך

בבית הספר "ניצנים", בין כיתות צבעוניות וחצר מלאה נדנדות, למד ילד סקרן בשם עומרי. לעומרי היו עיניים נוצצות שתמיד חיפשו דברים חדשים לגלות, והוא אהב לשאול שאלות על הכול: על כוכבים, על חיות, אפילו על הברזים בשירותים.

באותו בוקר, אחרי ההפסקה, עומרי הלך לשירותים לבד. הוא שר לעצמו בשקט, שטף ידיים, ואז נכנס לאחד התאים. הוא לא ידע שמישהו עוקב אחריו.

במסדרון, מאחורי הדלת, עמד ילד אחר – איתי. אבל אף אחד לא קרא לו רק "איתי". כולם בבית הספר הכירו אותו בשם "איתי המחרים". הוא היה זה שמחליט מי "מגניב" ומי "לא", מי משחק ומי נשאר לבד. הוא אהב לגרום לאחרים להרגיש קטנים.

איתי שמע שעומרי נכנס לשירותים, וחיוך מרושע עלה על פניו.

"או, הנה ההזדמנות שלי לצחוק עליו קצת," לחש לעצמו.

הוא התגנב בשקט, טיפס על האסלה בתא הסמוך, התכופף, והציץ מלמעלה.

"עמרייייי!" הוא צעק וצחק בקול רם.

עומרי קפץ ממקומו, נבהל נורא, פניו האדימו . באותו רגע נכנסו עוד כמה ילדים לשירותים, שמעו את הצחוק של איתי, וראו את עומרי נבוך.

כולם התחילו לצחוק.

"יא, תראו את עומרי!" צעק אחד הילדים.

עומרי הרגיש כאילו הלב שלו מתכווץ. הוא רצה להיעלם. הוא יצא בשקט מהתא, הוריד את הראש, והלך לכיתה בלי להסתכל על אף אחד. הצחוק רדף אחריו במסדרון.

מאותו יום, זה לא נגמר. כל הפסקה, כל יום, איתי מצא דרך להכאיב לעומרי. לפעמים דחף אותו בתור למים, לפעמים לקח לו את הכריך, לפעמים סתם חיקה אותו מול כולם. היו גם רגעים שאיתי ממש נתן לו מכות קטנות בכתף או בגב, כאלה שכואבות אבל קשה להוכיח למורה.

עומרי חזר הביתה עצוב כל יום. הוא לא סיפר להורים, כי התבייש. הוא חשב שאולי זה באשמתו, אולי הוא "מוזר". במקום לשאול שאלות על כוכבים, הוא התחיל לשאול את עצמו:

"למה אני? למה הוא שונא אותי?"

יום אחד, אחרי עוד הפסקה קשה שבה איתי דחף אותו על החול, עומרי הלך הביתה בגשם. השמיים היו אפורים, הרוח נשבה חזק, והוא הרגיש שהעולם כולו נגדו. הוא הרים את העיניים לשמיים ולחש:

"הלוואי שהייתה לי כוח. הלוואי שהייתי גיבור-על. אז הוא היה מפסיק."

באותו רגע, הרעם הרעים בשמיים. ברק ענק הבזיק וחצה את האוויר – ובום! הברק פגע בדיוק בעמוד החשמל שליד עומרי. האור סנוור אותו, והוא נפל על המדרכה.

הכול נהיה לבן.

כשעומרי פתח את העיניים, הוא הרגיש מוזר. הגוף שלו היה קל, קליל כמו בלון. הוא ניסה לקום – אבל לא היה צריך. הוא פשוט… ריחף. כמה סנטימטרים מעל האדמה.

"מה זה?!" הוא לחש, והביט ברגליים שלו, שלא נגעו במדרכה.

הוא נבהל, וניסה לחשוב איך "לרדת". ברגע שנרגע ונשם עמוק, הגוף שלו חזר ונחת בעדינות על האדמה.

עומרי מצמץ. "רגע… אני… אני יכול לעוף?"

הוא הביט ימינה ושמאלה, ווידא שאין אף אחד ברחוב. הוא כופף ברכיים, דמיין שהוא בלון ענק שמתרומם לשמיים – ופתאום, שוב, הוא עלה למעלה. הפעם יותר גבוה. הוא ריחף מעל הגדר של השכנים, מעל תיבת הדואר, ואפילו הצליח לעשות סיבוב קטן באוויר.

"וואו!" הוא צעק, וצחוק אמיתי, שמח, יצא לו מהפה.

אחרי כמה דקות של ניסיונות, הוא למד לשלוט בזה: כשהוא מתרכז ונושם עמוק – הוא מרחף. כשהוא רוצה לרדת – הוא פשוט חושב על הרגליים שלו שנוגעות שוב באדמה.

בלילה, במיטה, הוא לא הצליח להירדם.

"יש לי כוח-על," חשב. "אני… גיבור-על!"

אבל אז עלתה לו תמונה של איתי המחרים מול העיניים. הלב שלו פעם חזק.

"מחר… מחר אני אראה לו," הוא לחש לעצמו. "הוא לא יפגע בי יותר."

למחרת, בבית הספר "ניצנים", הכול נראה רגיל. ילדים שיחקו, מורות דיברו ביניהן, הפעמון צלצל. אבל בשביל עומרי – הכול היה אחר. הוא הרגיש שיש בתוכו משהו חדש, חזק.

בהפסקה הגדולה, הוא יצא לחצר וחיפש את איתי. הוא לא רצה להתחבא יותר.

אחרי כמה דקות, הוא שמע בכי. מאחורי המחסן של הספורט, בפינה שלא רואים מהחצר, ישב איתי… על ילד קטן מהכיתה א'. הילד שכב על הרצפה, איתי ישב לו על הבטן, והחזיק בידו בקבוק לימונדה צהובה.

"אם אתה לא מביא לי כל יום לימונדה," אמר איתי בקול קר, "אני עושה לך חרם. אף אחד לא ישחק איתך."

הילד הקטן בכה: "אבל… אבל אין לי כסף כל יום…"

איתי גיחך, ולקח לגימה גדולה מהלימונדה.

באותו רגע, עומרי כבר לא פחד. הוא הרגיש שהכעס שלו מתערבב עם משהו אחר – אומץ. הוא יצא מהצללים, צעד קדימה ואמר בקול ברור:

"תקום ממנו, איתי."

איתי הסתובב, מופתע. "מה אתה רוצה, עומרי?" הוא צחק. "בא לך גם חרם? בא לך מכות?"

עומרי הרגיש שהלב שלו דופק, אבל לא זז אחורה. הוא התקרב עוד צעד.

"אני לא מפחד ממך יותר," אמר. "תעזוב אותו."

איתי קם מהילד הקטן, התקרב אל עומרי ודחף אותו בכתף.

"אתה? לא מפחד? אתה הבדיחה של השירותים!" הוא צעק.

הילד הקטן הסתכל בעיניים גדולות, וחיכה לראות מה יקרה.

עומרי נשם עמוק. הוא ידע שזה הרגע. הוא עצם עיניים לשנייה, הרגיש את הקלילות בגוף – והתחיל לרחף. לא גבוה מדי, אבל מספיק כדי שהרגליים שלו יתרוממו מהאדמה.

עיניו של איתי נפערו. "מה… מה זה?!" הוא גמגם.

עומרי עלה עוד טיפה, הסתובב באוויר, כמו גיבור-על בסרט. השיער שלו התנועע, והחולצה שלו התנדנדה.

"אני לא צעצוע שלך," אמר בקול יציב. "ואף ילד אחר פה לא צעצוע שלך."

הילד הקטן קם מהרצפה, הביט בעומרי בעיניים נוצצות.

איתי ניסה להיראות קשוח, אבל הקול שלו רעד: "אתה… אתה מפלצת! אתה עוף מוזר! אני… אני… אני אשבור אותך! אני… אני אהרוג אותך!" הוא צעק מתוך פחד, לא באמת מבין מה הוא אומר.

עומרי ירד בעדינות לקרקע, התקרב אל איתי עד שהיה ממש מולו, והביט לו בעיניים.

"אתה לא תהרוג אף אחד," אמר בשקט. "אתה רק ילד. ואני לא הולך להילחם בך. אני לא כמוך."

מסביב, ילדים אחרים התחילו להתקרב, לראות מה קורה. הם ראו את עומרי מרחף, ראו את איתי מבולבל, ופתאום – משהו השתנה בחצר. הפחד מאיתי נסדק.

אחד הילדים לחש: "ראיתם? עומרי גיבור-על!"

אחר הוסיף: "ואיתי… הוא לא כזה מפחיד בלי הצעקות שלו."

איתי הביט סביב, ראה שכולם מסתכלים עליו, אבל הפעם לא בהערצה – אלא בשאלה. הוא הרגיש פתאום… קטן. כל הכוח שלו, כל החרמות, נראו פתאום טיפשיים.

הוא הסתכל שוב על עומרי.

"אני… אני… אני לא צריך אותך," הוא מלמל, הסתובב וברח לכיוון הכיתה.

עומרי נשם עמוק. הוא לא רדף אחריו. הוא פנה אל הילד הקטן ושאל בעדינות:

"אתה בסדר?"

הילד הנהן, עדיין נרגש. "אתה באמת גיבור-על?" הוא שאל.

עומרי חייך חיוך קטן. "אולי. אבל יותר חשוב – שאף אחד לא יפגע בך יותר. ואם מישהו ינסה… אני אהיה פה."

מאותו יום, בבית הספר "ניצנים", משהו השתנה. הילדים התחילו לדבר. לספר למורות. לעמוד אחד בשביל השני. איתי המחרים כבר לא היה "מלך החצר". הוא היה עוד ילד, שלמד לאט לאט שאי אפשר לשלוט באחרים בכוח.

ועומרי? הוא עדיין היה סקרן, עדיין שאל שאלות על כוכבים ועל חיות. אבל עכשיו, הוא ידע שיש לו גם כוח אחר – כוח לעזור לאחרים, כוח לעמוד מול מי שעושה רע, בלי להיות רע בעצמו.

ולפעמים, כשאף אחד לא ראה, הוא היה מרחף לו קצת מעל המגרש, רק כדי להזכיר לעצמו:

גם ילד שפעם צחקו עליו – יכול להיות גיבור.