HE511–13תצוגה מקדימה של הסיפור
החרם
בהפסקה הגדולה ישב יואב על הספסל ליד מגרש הכדורגל. הוא החזיק קלפי משחק חדשים ורצה לשחק עם דניאל ותמר.
דניאל כעס, כי בבוקר יואב לקח בטעות את המחק שלו ולא החזיר מיד. הוא לחש לתמר, “בואי לא נשחק איתו היום.” תמר היססה, אבל הלכה עם דניאל.
יואב נשאר לבד. הקלפים שלו כבר לא נראו נוצצים, והבטן שלו הרגישה כמו כדור קטן וקשה.
המורה מיכל שמה לב. היא קראה לדניאל ולתמר ושאלה בשקט, “אם הייתם יושבים לבד, מה הייתם צריכים?” דניאל הביט בנעליים שלו, ותמר אמרה, “שמישהו יבוא.” דניאל הבין שחרם הוא לא פתרון. הוא פוגע בלב, וגם מי שעושה אותו משלם מחיר: פחות שמחה, פחות חברים, ויותר דאגה. דניאל ותמר ניגשו ליואב. דניאל אמר, “סליחה שהשארתי אותך לבד. כעסתי, אבל הייתי צריך לדבר.” יואב החזיר את המחק וחייך חיוך קטן. מאותו יום הם קבעו כלל: כשכועסים, מדברים. בהפסקה הבאה שלושתם שיחקו בקלפים, ועל הספסל היה מקום לכולם.
