HE315–17תצוגה מקדימה של הסיפור
החיות של לירון
"קודם כול, זהו לולי החתול," אמרה מיקה, ולולי התמתח כמו פנקייק ארוך. הוא התיישב על הספה כאילו הוא הבעלים של הבית.
"וזה פיצי הכלבה," הוסיפה מיקה, ופיצי כשכשה בזנב ורצה להביא כדור. עומר זרק את הכדור בעדינות במסדרון, ופיצי חזרה מהר כאילו המסדרון הוא מסלול מרוצים.
פתאום נשמע רעש קטן מהחדר של מיקה: קראנץ'… קראנץ'. אדי הרים גבה, ורוני לחש, "מה זה?"
מיקה פתחה את הדלת בשקט ואמרה, "אל תיבהלו, זה רק שוקו הארנב." שוקו הארנב ישב ליד הכלוב שלו, עם גזר בפה, והאוזניים שלו קפצו כמו אנטנות.
"ארנב גר בבית?" עומר התלהב. מיקה הנהנה, "כן, אבל הוא צריך שקט, מים נקיים, והרבה אהבה."
רוני הציע, "בואו נכין לו פינת משחק!" הם סידרו קופסת קרטון כמנהרה, שמו מגבת רכה, והניחו ליד קערה קטנה של מים.
שוקו הארנב דילג לתוך המנהרה ויצא בצד השני, כאילו הוא קוסם. כולם צחקו, ומיקה אמרה, "ככה אני שומרת על החיות שלי שמחות—עם מקום בטוח, אוכל טוב, וזמן ביחד."
בסוף הביקור אדי אמר, "עכשיו אני מבין: כשיש חיות בבית, יש גם אחריות." מיקה חייכה, ולולי החתול פיהק כאילו הוא מסכים מאוד.
