בן גוריון

בן גוריון

דוד בן־גוריון נולד בשנת 1886 בעיר פלונסק שבפולין, כשעוד הייתה שייכת לאימפריה הרוסית. כבר כנער הוא התעניין מאוד בהיסטוריה של עם ישראל ובחלום לחזור לארץ ישראל.

כבר בגיל צעיר בן־גוריון הצטרף לתנועת 'חובבי ציון', תנועה שקידמה עלייה לארץ ישראל. הוא האמין שהיהודים צריכים מדינה משלהם ולא להיות תלויים בשלטון של עמים אחרים. יחד עם חברים בני גילו, כמו מיכאל וחנה, הוא קרא ספרים על ציונות ודיבר על עתיד העם היהודי.

ב־1906, כשהיה בן 20, עלה בן־גוריון לארץ ישראל שהייתה אז תחת שלטון האימפריה העות'מאנית. התנאים היו קשים: לא היו כמעט כבישים, הביצות היו מלאות יתושים ומחלות, והעבודה בטבע הייתה קשה מאוד.

הכיר עולים צעירים אחרים, כמו יעקב, רות וגל, שחלמו יחד על בניית חברה חדשה.

אחד הדברים שהעסיקו את בן־גוריון היה רעיון 'העבודה העברית'. הוא חשב שהיהודים צריכים לעבוד בעצמם בשדות, בבנייה ובמפעלים.

בשנת 1910 היה בן־גוריון ממקימי העיתון 'האחדות' של תנועת הפועלים. בעיתון זה הוא כתב על חברה צודקת, שוויון בין אנשים, וזכויות פועלים.

במלחמת העולם הראשונה גורש בן־גוריון מארץ ישראל על ידי השלטון העות'מאני בגלל פעילותו הציונית.

בשנות ה־20 וה־30 בן־גוריון הפך למנהיג הבולט של תנועת הפועלים.

בתקופה זו התרחשו פרעות ומאורעות אלימים בין יהודים לערבים בארץ.

ב־1947 הציעה האו'ן תוכנית לחלוקת הארץ לשתי מדינות – יהודית וערבית.

ב־14 במאי 1948, בתל אביב, הכריז דוד בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל והקריא את מגילת העצמאות.

כראש ממשלה הראשון, בן־גוריון היה צריך להחליט על נושאים גורליים: הקמת צה"ל, קליטת מאות אלפי עולים חדשים, בניית מוסדות המדינה ועוד.

בן־גוריון פרש מהחיים הפוליטיים בשנות ה־60 והקדיש את זמנו לכתיבה ולמחקר על תולדות ישראל.