בין תקווה לאכזבה

בין תקווה לאכזבה

עמוד 1: ביום שני בבוקר פתחה המורה מיכל מפה גדולה על הרצפה בכיתה. נועם הביט בה ושאל: למה מדברים כל כך הרבה על ישראל והפלסטינים? המורה חייכה ואמרה: נלמד בזהירות, כי זה נושא חשוב, ויש בו כאב, תקווה ונקודות מבט שונות.

עמוד 2: במפה ראו את ישראל, יהודה ושומרון שנקראים גם הגדה המערבית, ואת רצועת עזה. המורה הסבירה שבאזור הזה חיים יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, ולכל קבוצה יש סיפורים, זיכרונות ורצון לבית בטוח. חשוב לא להאשים עם שלם, כי בכל עם יש דעות שונות ואנשים שרוצים חיים רגילים.

עמוד 3: בשנות השמונים חיו פלסטינים רבים תחת שליטה ישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בשנת 1967. רבים מהם רצו עצמאות וזכויות לאומיות, כלומר יכולת לנהל את חייהם כעם. ישראלים רבים דאגו לביטחון, מפני שהיו מלחמות ופגיעות באזרחים בעבר.

עמוד 4: בשנת 1987 התחילה האינתיפאדה הראשונה. אינתיפאדה היא התקוממות עממית, כלומר גל של מחאות, שביתות ועימותים של פלסטינים נגד השלטון הישראלי. היו גם זריקות אבנים, מעצרים ופגיעות, ולכן גם ילדים ישראלים וגם ילדים פלסטינים הרגישו פחד וחוסר שקט.

עמוד 5: נועם פגש במפגש מקוון את לינא, תלמידה מרמאללה. לינא סיפרה שהיא אוהבת מתמטיקה וכדורגל, ושגם היא רוצה להגיע לבית הספר בלי מחסומים ופחדים. נועם אמר שגם הוא רוצה לנסוע לבקר את סבתא בלי לדאוג, והמורה מיכל אמרה: הנה משהו משותף — ילדים רוצים ביטחון, בית, לימודים וחברים.

עמוד 9: בשנת 1993 נחתמו הסכמי אוסלו. הם נקראו כך כי שיחות חשאיות רבות התקיימו בעיר אוסלו שבנורבגיה. בטקס בבית הלבן עמד ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית, בין יצחק רבין ליאסר ערפאת, ורבים בעולם קיוו שנפתח דף חדש.

עמוד 15: בשנת 1995 קרה אירוע קשה מאוד בישראל: יצחק רבין נרצח בידי ישראלי שהתנגד לדרכו. הרצח זעזע את המדינה ופגע בתקוות רבות לשלום. בכיכרות ובתי הספר דיברו על דמוקרטיה, על ויכוח בלי אלימות, ועל אחריות של מילים ומעשים.

עמוד 21: בסוף השיעור כתבו נועם ולינא על פתקים מה הם מאחלים לעתיד. נועם כתב: שאוכל לטייל בלי פחד. לינא כתבה: שאוכל ללמוד ולחלום במדינה בטוחה. המורה מיכל אמרה שהיסטוריה אינה רק רשימת תאריכים, אלא גם הזמנה לחשוב איך בני אדם יכולים לבחור יותר הקשבה, פשרה ושלום.