HE11–13תצוגה מקדימה של הסיפור
אנג כשף האביר האחרון
אַנְג הַמְנַהֵג הָיָה יֶלֶד מְיֻחָד מְאוֹד. הוּא יָכוֹל הָיָה לְנַהֵג בְּאֲוִיר, בְּמַיִם, בְּאֵשׁ וּבָאָרֶץ. הַחֲבֵר הַכִּי טוֹב שֶׁלּוֹ הָיָה אַפָּה, הַבִּיזוֹן הַמְאֻפָּף הַמַּדְהִים שֶׁיָּכוֹל לָעוּף בַּשָּׁמַיִם.
יוֹם אֶחָד, בְּעֵת שֶׁאַנְג וְאַפָּה טָסוּ מֵעַל הַהָרִים, שָׁמְעוּ בְּכִי. "אַפָּה, בּוֹא נֵרֵד לִרְאוֹת מַה קָּרָה," אָמַר אַנְג. הֵם נָחֲתוּ בְּכְפָר קָטָן וְרָאוּ יְלָדִים עֲצוּבִים.
מַה קָּרָה?" שָׁאַל אַנְג בְּדָאֲגָה. יַלְדָּה קְטַנָּה סִפְּרָה לוֹ: "הַנָּחָל שֶׁלָּנוּ הִתְיַבֵּשׁ. אֵין לָנוּ מַיִם לִשְׁתּוֹת!" אַנְג חָשַׁב רֶגַע, וְאָז חִיֵּךְ.
הוּא הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכוֹחוֹת הַמְּיֻחָדִים שֶׁלּוֹ. אַנְג נִהֵג בַּמַּיִם וְהֵבִיא אוֹתָם מִמַּעְיָן רָחוֹק לַכְּפָר. הַמַּיִם הַצְּלוּלִים זָרְמוּ בַּנַּחַל שׁוּב!
הַיְלָדִים צָהֲלוּ בְּשִׂמְחָה. "תּוֹדָה, אַנְג!" קָרְאוּ כֻּלָּם בְּיַחַד. אַפָּה גִּיחֵךְ וּמְחָא בִּזְנָבוֹ הַמְאֻפָּף.
אֲבָל עֲדַיִן הָיְתָה בְּעָיָה. הַשָּׂדוֹת הָיוּ יְבֵשִׁים מִדַּי, וְהַיְרָקוֹת לֹא יָכְלוּ לִצְמוֹחַ. אַנְג יָדַע מָה לַעֲשׂוֹת – הוּא יְנַהֵג גַּם בָּאֲדָמָה!
הוּא נָגַע בָּאֲדָמָה וְרָכַן בִּידָיו. פִּתְאוֹם, הָאֲדָמָה נִפְתְּחָה בְּעַדִינוּת. תְּעָלוֹת קְטַנּוֹת נוֹצְרוּ, וְהַמַּיִם הִגִּיעוּ לְכָל הַשָּׂדוֹת.
כָּעֵת הַזְּרָעִים יָכְלוּ לִצְמוֹחַ! הַיְלָדִים רָקְדוּ וְשָׂשׂוּ סָבִיב אַנְג. "אַתָּה גִּבּוֹר אֲמִתִּי!" אָמַר אֶחָד הַיְלָדִים.
אַנְג הִסְמִיק מְעַט. "אֲנִי רַק עוֹזֵר לַחֲבֵרִים," הוּא אָמַר בְּצְנִיעוּת. אַפָּה לִטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ בְּחִבָּה.
בַּלַּיְלָה, הַכְּפָר עָרַךְ מְסִבָּה גְּדוֹלָה. אָכְלוּ, שָׁרוּ וְסִפְּרוּ סִפּוּרִים. אַנְג וְאַפָּה יָשְׁבוּ בְּמֶרְכָּז וְנֶהֱנוּ.
כְּשֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לִנְסוֹעַ, כֻּלָּם נִפְרְדוּ בְּחִבּוּק. "תָּבוֹאוּ לְבַקֵּר שׁוּב!" קָרְאוּ הַיְלָדִים. אַנְג וְאַפָּה הִנְפוּ לְשָׁלוֹם וְעָפוּ לַשָּׁמַיִם.
בְּעֵת שֶׁהֵם טָסוּ, אַנְג חָשַׁב עַל הַיּוֹם. הוּא הֵבִין שֶׁהַכּוֹחוֹת שֶׁלּוֹ נוֹעֲדוּ לְעָזוֹר לַאֲחֵרִים. זֶה עָשָׂה אוֹתוֹ מְאֻשָּׁר יוֹתֵר מִכֹּל דָּבָר אַחֵר בָּעוֹלָם.
