כשנפגשנו

כשנפגשנו

מאיה טיילה עם התרמיל הצהוב שלה ביער בן שמן. היא חיפשה אצטרובלים יפים לפרויקט בכיתה.

ליד עץ אקליפטוס גדול היא ראתה נער שוכב על האדמה. העיניים שלו היו עצומות, ולידו הייתה קופסת צבע אדום פתוחה.

מאיה נבהלה, אבל נשמה עמוק. היא זכרה מה שלימדו בבית הספר: לא מזיזים פצוע, קוראים למבוגר, ומתקשרים לעזרה. היא התקשרה ל־101 וסיפרה בדיוק איפה היא.

אחרי כמה דקות הגיע רמי, חובש מד״א. הוא בדק את הנער ואמר, “כל הכבוד, מאיה. עשית בדיוק נכון.” הנער פקח עיניים לאט. “אני אורי,” לחש. “באתי לצבוע סימון שבילים, ואז החלקתי.” אורי הביט במאיה וחייך חיוך גדול. “את ממש גיבורה. נראה לי שהתאהבתי באומץ שלך.” מאיה הסמיקה, אבל מיד צמצמה עיניים. “רגע,” אמרה. “אם אתה מסמן שבילים, למה החץ שם מצביע לתוך השיחים?” אורי קם בזהירות והסתכל. “אוי לא! לפני שהתעלפתי צבעתי אותו הפוך.” מאיה צחקה, אבל עדיין בדקה אותו במבט רציני. יחד עם רמי הם תיקנו את הסימון. מאז, אורי ומאיה נפגשו ביער בכל חודש, והוא תמיד אמר: “לפני שמתאהבים, בודקים את הכיוון.”