HE210–12Story preview
BFF
בחצר בית הספר AMITAL ישבה ג'וי על הספסל ליד המגרש, עם האוזניות באוזניים והמבט נעוץ ברצפה. היא הרגישה לבד, כאילו כל השיחות והצחוקים עוקפים אותה.
מיה הבחינה בה מרחוק. היא זכרה איך זה הרגיש להיות חדשה, אז התקרבה ושאלה בחיוך: 'אפשר לשבת לידך?' ג'וי הופתעה קצת, אבל הזיזה את התיק וענתה בשקט: 'בטח'.
הן התחילו לדבר על מוזיקה, על מבחנים, ועל כמה שהשנה הזו מרגישה עמוסה מדי. מיה צחקה כשגילתה שגם ג'וי שונאת שיעורי בית במתמטיקה. לאט־לאט, המתח של ג'וי התחיל להתרכך.
בזמן ההפסקה השנייה הצטרפה אליהן רפאל. בכיתה תמיד אמרו עליה כל מיני דברים מאחורי הגב: שהיא מוזרה, לא יפה, לא מנומסת. ג'וי שמה לב שמיה מחייכת אליה כאילו לא שמעה אף מילה מרכלת.
רפאל, תכירי, זו ג'וי', אמרה מיה, 'יש לה פלייליסט מטורף'. רפאל התיישבה בזהירות, כאילו ציפתה שיגידו לה ללכת, אבל אף אחת לא אמרה. במקום זה, ג'וי שאלָה: 'איזו מוזיקה את אוהבת?'.
ככל שהדקות עברו, צפו פתאום דברים שלא ידעו: שרפאל מציירת מהמם במחברת, שג'וי כותבת סיפורים בסתר, ושמיה דווקא אלופה בלגרום לאנשים לצחוק כשקשה להם. הצחוק שלהן מילא את החצר, חזק יותר מכל הלחשושים סביבן.
כשצלצל הפעמון והן חזרו לכיתה, ג'וי הסתכלה על מיה ורפאל והרגישה משהו חדש: שייכות. היא הבינה שלפעמים מספיק בן אדם אחד שרואה אותך כדי להפוך יום בודד ליום אחר לגמרי.
באותו ערב, כששאלה אותה אמא איך היה בבית הספר AMITAL, ג'וי חייכה אל המסך של הטלפון שלה, מלא בהודעות חדשות בקבוצה שהקימו: 'מועדון AMITAL'. היא ענתה בשקט אבל בביטחון: 'היום מצאתי חברות'.
