שני הלברים המבוקשים

שני הלברים המבוקשים

יונתן ועידו התכננו את חופשת הקיץ הזאת כבר חודשים. הם אמורים היו לטייל בצפון, לישון באוהלים ולהנות מהחופש.

בתחנת הדלק הראשונה בדרך, עידו פתאום אמר: "תראה כמה קל לקחת כמה חטיפים בלי לשלם." יונתן הרגיש אי נוחות, אבל עידו כבר דחף שוקולדים ומשקאות לתרמיל שלו.

הם המשיכו בדרך, והלב של יונתן דפק חזק. כשהגיעו לחנות בצומת, עידו שוב לקח דברים מהמדפים - פעם הזו סכין שטח יקר וכלי עזר לקמפינג. "אל תהיה פחדן," הוא צחק, "אף אחד לא שם לב."

בצהריים, כשעצרו בחניון ליד חוף הכנרת, ניידת משטרה חנתה לידם. השוטרת רונית והשוטר דני ניגשו אליהם בפנים רציניות. "יש לנו דיווח על שני נערים שגנבו מכמה חנויות היום," אמרה רונית.

עידו ניסה להתחמק. "אנחנו לא עשינו כלום! זה לא אנחנו!" הוא טען בביטחון מזויף. יונתן עמד בצד, והידיים שלו רעדו.

דני הסתכל בעיניים של יונתן ואמר: "אתה יודע שאפשר לספר את האמת." משהו בקול השוטר גרם ליונתן לשבור. "אני מצטער," הוא התחיל לבכות, "זה היה רעיון של עידו, אבל הייתי איתו. לא עצרתי אותו."

עידו הסתכל על חברו בכעס, אבל רונית אמרה: "לפחות אחד מכם מבין שיש מחיר למעשים." היא הוציאה מחברת והתחילה לרשום.

הם הוחזרו לכל החנויות, התנצלו, והשיבו את הדברים. ההורים הוזעקו, וחופשת הקיץ המתוכננת הסתיימה לפני שהתחילה.

בדרך הביתה, יונתן הבין שחברות אמיתית לא אמורה לגרור אותך לצרות.

עידו נענש בעבודות שירות והרחקה מיונתן לחודשיים. יונתן הבין שאומץ אמיתי זה לעמוד על המוסר שלך, לא להיגרר אחרי אחרים. הקיץ הזה לימד אותו שיעור שלא ישכח.