קוסםםם

קוסםםם

טליה ישבה בכיתה ב׳ ליד החלון והסתכלה החוצה. כולם שיחקו וצחקו, אבל היא הרגישה כאילו יש אבן קטנה בתוך הלב.

מיכל לחשה לה, "טליה, את רוצה לבוא לשחק בהפסקה?" טליה חייכה חיוך קטן ואמרה, "אולי אחר כך," אבל העיניים שלה נשארו עצובות.

באותו בוקר המורה גלית הכריזה, "היום יש לנו אורח מיוחד!" הדלת נפתחה, ובפנים נכנס קוסם עם כובע גבוה ומקל מעץ מבריק.

"קוראים לי הקוסם נבו," הוא אמר בקול רך, "ואני מגיע מהיער הגדול שמאחורי בית הספר." הילדים נשמו בהתלהבות, ורוני אפילו מחא כפיים חזק מדי.

נבו עשה קסם קטן: הוא הוציא מכיסו עלה ירוק, נשף עליו, והוא הפך לפרפר כחול שדגדג את האוויר. כולם צחקו, חוץ מטליה, שהמשיכה לשבת בשקט.

הקוסם הסתכל עליה בעיניים חכמות ואמר, "לפעמים הקסם הכי חשוב הוא להקשיב." הוא התקרב ולחש, "טליה, את רוצה לבוא איתי לשתי דקות אל היער? רק אני ואת."

המורה הנהנה, ומיקה ועומר הציצו בסקרנות מהחלון. טליה קמה לאט והלכה עם נבו בשביל הקטן שמוביל אל היער.

ביער היה ריח של אדמה אחרי גשם, והעצים עמדו כמו שומרים טובים. ציפורים שרו, אבל טליה לא שרה איתן.

נבו התיישב על גזע עץ ואמר, "כאן הסודות מרגישים פחות כבדים. את לא חייבת לספר הכול, אבל את יכולה להתחיל בקטן."

טליה שיחקה בקצה השרוול שלה ולחשה, "יש לי סוד שמעציב אותי." היא נשמה עמוק, כאילו האוויר ביער נותן לה אומץ.

"אני מאוהבת ביותם," היא אמרה מהר, ואז הסתכלה למטה. "הוא הילד הכי חתיך והוא מלך הכיתה… ואני מפחדת שיצחקו עליי."

נבו חייך חיוך שמזכיר אור שמש בין עלים. "אהבה היא לא משהו מצחיק," הוא אמר, "היא משהו אמיץ. הסוד שלך לא רע—רק צריך דרך טובה לשמור עליו ולהרגיש בטוחה."

הוא שלף מהכובע בלוט קטן ואמר, "זה בלוט של אומץ." הוא הניח אותו בכף היד שלה, והבלוט התחמם כמו תה חם.

"כל פעם שאת מרגישה עצב או פחד, תזכרי: את יכולה להגיד משהו פשוט," נבו הסביר. " כמו: ‘היי יותם, רוצה לשחק איתנו?’ זה לא חייב להיות גדול."

טליה הרימה את הראש. "אבל מה אם יותם יגיד לא?" היא שאלה.

"אז זה יכאב רגע, אבל את תדעי שניסית," אמר נבו. "והבלוט הזה מזכיר לך שאת חזקה גם כשאת מתרגשת."

כשהם חזרו לבית הספר, טליה הרגישה שהאבן בלב קצת יותר קלה. בהפסקה מיכל, רוני ומיקה שיחקו תופסת ליד עץ האורן בחצר.

יותם עמד עם כמה ילדים ליד שער הכדורגל, ונראה באמת כמו מלך קטן. טליה חיבקה את הבלוט בכיס וניגשה אליו בצעד אחד קטן ועוד אחד.

"היי יותם," היא אמרה בקול עדין, "רוצה לבוא לשחק איתנו תופסת?" היא לא אמרה את הסוד, רק פתחה דלת קטנה של חברות.

יותם חייך והרים גבה. "כן, למה לא?" הוא אמר, ורץ איתם לכיוון העץ.

טליה צחקה, והצחוק שלה היה אמיתי, כמו מים שזורמים שוב. היא הבינה שסודות לא חייבים להפוך לעצב—לפעמים הם פשוט מתחילים סיפור חדש.

בסוף היום הקוסם נבו נופף להם לשלום ליד היער. אף אחד לא ידע בדיוק לאן הוא נעלם, אבל טליה הרגישה שמשהו ממגילת הקסם שלו נשאר איתה: אומץ קטן בכיס ולב קצת יותר פתוח.