ספר של הצ׳אט

הייתה נערה בשם ניקול, והיא הייתה מאוד יפה וגם מאוד סקרנית. היא אהבה להביט בים מרחוק, אבל לא אהבה לחשוב על העומק שלו.

בכיתה שלה הייתה ילדה בשם רקל, שתמיד ידעה איך לשכנע אנשים לעשות דברים. יום אחד רקל אמרה: 'בואי נלך היום לים, יהיה כיף.' ניקול היססה לרגע, ואז אמרה 'טוב, אבל רק אם לא נכנסים עמוק.'

כשהן הגיעו לחוף, הגלים נראו רגועים, והשמש נוצצת כמו מטבעות זהב. ניקול נכנסה קצת למים, עד הברכיים, והלב שלה דפק מהר. היא פחדה לשחות במים העמוקים.

רקל חייכה חיוך קטן, כאילו היא יודעת משהו שאף אחד לא יודע. היא התקרבה לניקול ולחשה: 'רק עוד צעד אחד.' ואז, פתאום, היא דחפה את ניקול קדימה.

ניקול צעקה: 'עזרה! עזרה!' המים נכנסו לה לאף, והיא התחילה להשתעל ולבכות. הכל הסתחרר, והיא הרגישה את הגוף שלה נופל, והעיניים שלה נסגרות.

על החוף עמד ברקה, בן מהכיתה שלה, שתמיד היה שקט אבל שם לב להכול. הוא שמע את הצעקה וקפץ למים בלי לחשוב פעמיים. הוא שחה מהר, חזק, כאילו הים עצמו פינה לו דרך.

ברקה מצא את ניקול מתחת לפני המים, השיער שלה צף כמו אצות שחורות. 'אני איתך,' הוא חשב, ותפס אותה בזהירות. הוא הרים אותה והוציא אותה אל החוף, ושם היא נשמה שוב.

למחרת בבית הספר, ניקול ניגשה לברקה עם עיניים אדומות מעייפות. 'תודה… וסליחה שלא הקשבתי לפחד שלי,' היא אמרה בקול רועד. ברקה חיבק אותה, וגם הוא בכה קצת, כי פחד לרגע לאבד אותה.

רקל עמדה בצד והסתכלה, והכעס שלה היה כמו ענן כבד. היא לא אהבה שניקול קיבלה תשומת לב, ולא אהבה שברקה הפך לגיבור.

כמה זמן אחר כך, היא חזרה עם הצעה חדשה. 'ניקול, רוצה נלך לים לראות דולפינים?' שאלה רקל בקול מתוק מדי. ניקול זכרה את הפחד, אבל גם זכרה את ההרגשה של לנצח אותו.

הן נכנסו למים, והפעם ניקול החזיקה מצוף קטן והסתכלה סביב. פתאום רקל שוב ניסתה לדחוף אותה לעומק.

ניקול הרגישה את הלב שלה מתכווץ, אבל היא לא קפאה. במקום להילחם במים, היא נזכרה בשיעור שחייה שקיבלה פעם: לשכב על הגב ולצוף.

היא צפה, נשמה, וקראה בקול הכי חזק שיכלה. ברקה, שהגיע לחוף אחרי שהרגיש שמשהו לא בסדר, רץ למים שוב.

אבל לפני שברקה הספיק להגיע, קרה משהו מוזר ומדהים. המים סביב ניקול נפתחו כמו דלת שקופה, והיא נשאבה בעדינות למטה—לא כמו טביעה, אלא כמו מעבר סודי.

היא ירדה אל ממלכה תת-ימית, מלאה ארמונות מאלמוגים ואורות כחולים. במרכז הממלכה עמדה אישה בשם מיכל, מלכת הים, עם כתר עשוי מצדפים וקול רגוע.

ניקול,' אמרה המישה בקול חם, 'הים לא אויב. אבל הוא דורש כבוד ואמת.'

ניקול רעדה, אבל היא הרגישה בטוחה ליד המלכה. 'אני מפחדת, אבל אני רוצה ללמוד,' היא הודתה.

מיכל חייכה ואמרה: 'אומץ זה לא לא לפחד—זה לדעת מה לעשות כשפוחדים.'

דולפין גדול בשם עומר שחה אליה, כאילו היה שומר של הממלכה. הוא דחף בעדינות את המצוף שלה אל הידיים שלה, והראה לה איך לנשום לאט.

מסביב, דגים צבעוניים נראו כמו קהל שמעודד בשקט.

מיכל הובילה את ניקול לשער אלמוגים, והראתה לה תמונה במים: רקל עומדת למעלה, מבולבלת ומפוחדת ממה שעשתה.

'את יכולה לעלות ולבחור מה יקרה עכשיו,' אמרה המלכה. 'לא נקמה—בחירה.'

ניקול עלתה חזרה לפני המים, וברקה הגיע בדיוק בזמן לתפוס לה את היד. ניקול נשמה עמוק ואמרה לרקל: 'אני לא נכנסת לעומק עם מי שלא שומר עליי. ואם את רוצה להיות חברה—את צריכה להשתנות.'

רקל שתקה, ואז העיניים שלה התמלאו דמעות. 'אני… קינאתי,' היא לחשה. ברקה אמר: 'אז תתחילי בלבקש סליחה באמת.'

רקל ביקשה סליחה, וניקול הנהנה לאט, כי סליחה היא התחלה ולא סיום.

באותו יום הן לא הלכו לחפש דולפינים—הן הלכו ללמוד לשחות במקום בטוח. וניקול ידעה שבכל פעם שתפחד, יש לה בתוכה שער קטן לממלכת האלמוגים, שמזכיר לה לבחור באומץ ובכבוד.