ספר של הצ׳אט

במדבר גדול וחם, בין דיונות זהובות וקקטוסים גבוהים, חי לו אריה מיוחד בשם דוד. שלא כמו כל האריות שחלמו על ציד, דוד היה צמחוני ואהב רק בננות מתוקות.

יום אחד יצא דוד לטיול במדבר, והחול דגדג לו את הכפות. פתאום הוא שמע צחוק קטן למעלה, על עץ דקל גבוה ליד נווה מדבר.

שם ישב קוף שובב בשם עומר, וקילף בננה צהובה לאט לאט. דוד ליקק את השפתיים ואמר בקול מנומס: "אפשר גם אחת? אני ממש אוהב בננות."

עומר קפא לרגע והחזיק חזק את הדקל. "אתה... לא תאכל אותי?" הוא לחש, כי הוא חשב שכל אריה רעב.

דוד התיישב על החול והניף את הזנב כמו מניפה. "ממש לא," הוא חייך, "אני אוכל רק בננות, וגם את הקליפות אני שם בצד שלא יתלכלך המדבר."

עומר הציץ בזהירות וראה שדוד באמת רגוע. הוא זרק בננה אחת, והיא נחתה ישר ליד כפותיו של דוד.

דוד אמר תודה, חלק חצי מהבננה והחזיר לעומר חתיכה. הם צחקו כשהרוח סובבה מערבולת חול קטנה סביבם כמו ריקוד.

מאותו יום הפכו דוד ועומר לחברים במדבר. הם טיילו בין הדיונות, חיפשו דקלים עם בננות, ושמרו יחד על נווה המדבר נקי.

דוד למד שלא חייבים להיות כמו כולם כדי להיות אריה אמיץ. לפעמים דווקא השוני הוא זה שמביא חבר חדש ומתוק כמו בננה.