ספר של הצ׳אט

ביער הקסום, בין עצי אלון גבוהים ושבילי אור נוצצים, גרו האיכרים בעיירה קטנה. הם עבדו קשה כל יום בשביל מלך רשע שישב בארמון שחור בקצה היער.

דוד ומיכל היו חברים טובים, ותמיד חילקו זה עם זה את פרוסת הלחם האחרונה. 'למה אנחנו חייבים לעבוד כל כך הרבה?' מיכל לחשה, ודוד רק משך בכתפיו בעצב.

יום אחד נשמע רעם מוזר, אבל השמיים היו כחולים לגמרי. מתוך הערפל יצא דרקון גדול עם קשקשים ירוקים ועיניים נוצצות—זה היה ניצן.

כל האיכרים נבהלו וברחו מאחורי הדוכנים, ורוני הקטן התחבא בתוך חבית. אבל ניצן לא רדף אחריהם; הוא הביט סביב כאילו הוא מחפש משהו חשוב.

'אני לא בא לפגוע בכם,' אמר ניצן בקול עמוק אך חם. 'שמעתי שהמלך הרשע מכריח אתכם לעבוד עד שאתם נופלים, וזה לא צודק.'

אדי ואומר יצאו לאט מהמחבוא. 'אתה באמת יכול לעצור אותו?' שאל אומר, וניצן הנהן והרים את כנפיו.

ניצן עף מעל היער הקסום אל הארמון השחור, ורוח חזקה ניערה את העצים. הוא נשף אש כתומה רק על שערי הברזל, והם נמסו כמו גבינה על טוסט.

המלך הרשע צעק מהמרפסת, אבל ניצן שאג: 'מהיום לא תכריח אף אחד לעבוד בשבילך!' הוא שרף את ספר החוקים הרעים, ושחרר את המפתחות לכל המחסנים.

האיכרים הגיעו בריצה, וגל צלצלה בפעמון העיירה בשמחה. הם לקחו בחזרה את הקמח, הירקות והכלים שלהם, בלי לפחד יותר.

דוד חייך אל ניצן ואמר, 'תודה שהגנת עלינו.' ניצן חייך בחזרה: 'היער הקסום שייך לכולם—וכשכולם חופשיים, גם הקסם מתחזק.'