ספר של הצ׳אט

דוד ומיכל הפליגו בסירה קטנה אל אי מסתורי בשם ״מידבר ייאודה״. הגלים נצנצו כמו כסף, והלב שלהם דפק מהתרגשות.

כשהם ירדו לחוף, הם ראו עקבות ענקיים בחול, כמו צלחות. עומר לחש, ״זה לא עקבות של חתול… ״

פתאום נשמעה שאגה רועמת בין הדקלים. מתוך השיחים יצא אריה גדול עם רעמה זהובה, ועל תג קטן היה כתוב: ״שהגת האריי״.

גל התכווץ מאחורי סלע, אבל עדי הרימה יד ואמרה בקול רגוע: ״שלום, אנחנו לא רוצים להפריע. אנחנו רק מטיילים.״

שהגת האריי הרכין את ראשו, והעיניים שלו נראו קצת עצובות. הוא אמר, ״אני שומר על האי, אבל היום איבדתי את מפת המעיינות, ועכשיו אני לא יודע איפה יש מים.״

מיקה שלפה מחברת ועט ואמרה, ״בואו נעשה מפה חדשה!״ רוני אסף אבנים קטנות וסידר אותן כמו חצים על החול, כדי לסמן כיוונים.

הם הלכו יחד בשביל בין סלעים חמים, עצרו לנשום, והקשיבו לציפורים. בכל פעם שמצאו סימן—צל של עץ, או ריח של מים—דוד צייר אותו במפה.

לבסוף הם מצאו מעיין קטן שמסתתר מאחורי קיר של קנים ירוקים. שהגת האריי שתה בזהירות, ואז חייך חיוך ענקי.

״אתם אמיצים וחכמים,״ הוא אמר, ״כי לא נבהלתם מהשאגה—הקשבתם למה שיש בלב.״ החברים חזרו לסירה עם מפה חדשה, ועם סוד קטן: לפעמים הכי חזק זה גם הכי צריך עזרה.