ספר של ב2

בשדה, דפנה אהבה לרוץ בין הפרחים ולהקשיב לציפורים. אבל בתקופת המלחמה, כל צפצוף קטן הזכיר לה אזעקה.

יום אחד, בזמן שהיא שיחקה עם גל ורוני, נשמעה אזעקה חזקה. הלב של דפנה דפק מהר, והידיים שלה רעדו כמו עלים ברוח.

גל אמרה: 'בואי איתנו למרחב המוגן.' רוני הוסיף: 'אנחנו ביחד, דפנה.' דפנה הלכה, אבל הרגישה כאילו הפחד רץ אחריה.

אחרי שנרגעה, המורה מיכל ישבה איתה על הספסל בשדה. 'פחד הוא כמו גל בים,' היא אמרה, 'הוא עולה ויורד. אפשר ללמוד לגלוש עליו.'

דפנה החליטה לנסות דברים שיעזרו לה. היא למדה לנשום נשימת-בלון: שאיפה לאט דרך האף, ולנפח את הבטן, ואז נשיפה ארוכה כאילו מוציאים אוויר מבלון.

היא גם הכינה 'תיק אומץ' קטן: בקבוק מים, חטיף, ציור של הבית, וקמע שנתן לה אבא. בתוך התיק היא שמה פתק: 'אני יודעת מה לעשות. אני לא לבד.'

בבית, דפנה תרגלָה עם אמא משחק: כשאומרים 'אזעקה' היא קמה, סופרת עד עשר, לוקחת את התיק, והולכת מהר ובשקט. כל פעם זה הרגיש קצת פחות מפחיד.

יום אחר כך בבית, שוב נשמעה אזעקה. דפנה הרגישה את הפחד מגיע, אבל היא לחשה: 'נשימת-בלון,' ונשמה עמוק.

היא תפסה את היד של גל, הלכה למרחב המוגן, ושמה לב שהיא מצליחה לדבר. 'אני מפחדת, אבל אני יודעת מה לעשות,' אמרה.

כשהכול נגמר, רוני חייך: 'ראית? את אמיצה!' דפנה חייכה גם, כי הבינה שאומץ זה לא להפסיק לפחד—אומץ זה להמשיך לפעול למרות הפחד, צעד קטן אחרי צעד.