ניצוץ של אמונה - נכתב על ידי מאיר חפוטה

ניצוץ של אמונה - נכתב על ידי מאיר חפוטה כיתה ו1 תתמ"ד שילה

יוסי אהרונוסון היה טייס קרב ותיק, כשביומה הראשון של מלחמת שלום הגליל תכנן לצאת לפעולה קרבית נתבשר כי שאחיו נעדר בצור. חרף היותי חילוני בקשתי מחברי: "תן לי תפילין. אני רוצה להתפלל". לקחתי את התפילין הנחתי אותם בדבקות והתפללתי לקב"ה מעומק ליבי לא יודע איזה ניצוץ האיר את רוחי מבפנים. בעודי מתפלל שמעתי מתוך חדשות הטלוויזיה את הדברים הבאים: "הטנק שבפיקודו של מוטי אהרונסון התרסק, חמישה מתוך ששת החיילים שהיו בטנק מצאו את מותם כתוצאה מירי מחבלים ופצצה שפגעה בול בטנק".

כשמעתי את החדשות המרעישות הללו ליבי נתמלא חרדה שמא אחי מוטי מצא את מותו בתוך הטנק. דמעות הציפו את כולי המשכתי להתפלל בכוונה גדולה בכיתי, צעקתי אל השמיים התחננתי לאל שאחי לא יהיה בין הנופלים. ניסיתי ליצור קשר עם המפקדה ,אך, ללא הועיל, ארגנתי את כל חבריי הקרובים שיקראו פרקי תהילים ויתפללו לשלומו. נדרתי נדר שאם אחי מוטי לא יהיה בין הנופלים אחזור בתשובה שלמה ואקיים תורה ומצוות.

לאחר מספר שנים אחי מוטי סיפר את הדברים הבאים: "למרות שאני מתמודד כל הזמן עם אובדן חבריי הטובים החיילים שהיו בטנק, עם אותם צלקות בפנים וחורים בגולגולת, עדיין החלטתי לחזור ולשרת כמפקד טנק, למרות הקשיים, הידיעה שזה מסוכן ושאני יכול להיהרג אני דבק במשימה עם כל הפחד וכל זה לזכר חבריי שנפלו באותו הטנק בגבול לבנון.

אני חוזר לאותו הטנק בגבול לבנון בשניות הראשונות לא הבנתי מה קרה, מה היה, מה לא היה. ראיתי מה שקרה לטנק, וחטפתי הלם מטורף. הדבר הענק הזה מפורק, זה לא נתפס! המחשבה הראשונה הייתה איפה אני מתחבא, מה אני עושה עם עצמי. בשלב הבא המחשבה הייתה, לשמחתי, מה אני עושה עם החיילים שלי. אבל הטנק כבר התחיל לבעור, והבנתי שאני כבר לא יכול לעזור שם יותר מדי. בכל אופן, החלטתי לזחול לעברם..

באותו רגע ניסיתי לחזור לכיוון החיילים האחרים שהיו שם, אבל התחלתי להרגיש שכבר אין לי כוח. הרגשתי שאני ממש נגמר, כאילו מישהו כיבה אותי. הנחתי את הידיים, והרגשתי איך הדם זורם מהראש ומעוד כמה מקומות, וכבר לא היה אכפת לי אם אחיה או אמות, תחושה של שקיעה וחוסר אכפתיות מוחלט. לא כאב לי, לא היו צעקות, כבר לא היה בלגן. תמונות רצו: חברים, משפחה, צבא, ישיבה". התאריך – ראש חודש ניסן בעיני כלל לא מקרי, ופתאום נכנס לי לראש המשפט: "בניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל'.

לא יודע מאיפה קיבלתי קצת כוח מזה. הרמתי את הראש וניערתי אותו. שלחתי יד, משכתי את עצמי כמה סנטימטרים, שלחתי עוד יד משכתי עוד כמה סנטימטרים, ככה לאט-לאט עד שהגעתי לכביש למעלה שם חיכו לי כוחות ההצלה -מסוק לקח אותי ואת כל חבריי הפצועים היישר לבית החולים שם נקבע מותם של חמישה חיילים שלי שהייתי המפקד שלהם".

לאחר מספר שעות של תפילה ובכי שמעתי שמבין כולם אחי מוטי הוא זה שנותר בחיים מבין כל חבריו לטנק. מאוד הצטערתי לשמוע על מותם של חמשת חייליו, אבל, הבנתי שתפילתי נענתה קראתי "נשמת כל חי" כדי להודות לקב"ה שהרי פעם לימדו אותי שזוהי תפילה שנאמרת כדי להודות לה' על כל מה שעושה איתנו. מכאן ואילך הפכתי להיות אדם מאמין מקיים תורה ומצוות ואותו ניצוץ של אמונה בוער בתוך קרבי.

כיום, לאחר 30 שנה מאותו "אירוע מכונן" שאירע הריני משמש כרב בירושלים, מגדל 9 נפשות שומר תורה ומצוות ותוך כדי שאני מפקד על חיילי אני קובע עיתים לתורה ומפיץ את אור התורה גם בין החיילים. ילדיי היקרים אף הם קיבלו חינוך לאהבת העם והארץ תוך שמירה על קיום התורה והמצוות והולכים בדרך זו. סוף הסיפור!