HE11–13Story preview
ממות שאולר בטבה של פירטיה
יום אחד ממות הדרקון עף מעל הים הכחול. הוא ראה פתאום סירה מלאה פירטים מתחתיו ושפשף את העיניים.
הסירה התקרבה לאי מיוחד שנקרא אי הפירטים. על החוף שיחקו ילדים: דויד, מיכל, מיקה וגל.
תראו! צעק דויד, יש דרקון בשמים! מיקה קפצה משמחה ואמרה, אולי הוא דרקון טוב?.
ממות ירד לאט לאט ונחת בזהירות על החול. מיכל ניגשה אליו ואמרה בלחש, שלום ממות, אתה מפחיד קצת, אבל גם יפה.
פתאום הפירטים ירדו מהסירה ברעש גדול. הקפטן, עם כובע שחור גדול, צעק, אף אחד לא יתקרב לאוצר שלנו!
גל לחש לחברים, אולי נבקש מממות שיעזור לנו?. ממות הנהן בראשו והוציא ענן קטן של עשן מהאף.
אנחנו לא רוצים את האוצר שלכם, אמר דויד לקפטן, רק לשחק על החוף. הקפטן חשב ומשך בזקנו הארוך.
ממות פרש את הכנפיים הגדולות שלו והגן על הילדים. הוא לא שאג חזק, רק נתן שאגה קטנה שהרעידה קצת את החול.
הפירטים נבהלו, אבל אחד מהם, פירט צעיר בשם עומר, אמר, קפטן, אולי נשחק איתם במקום להילחם?.
הקפטן גירד בראשו ואז חייך. בסדר, אמר, אבל משחקי פירטים בלבד!
ממות, הילדים והפירטים שיחקו תופסת סביב עצי הדקל. אחר כך כולם בנו יחד ארמון חול בצורת ספינת פירטים.
לפני השקיעה ממות פרש שוב כנפיים. אני חייב לחזור להר שלי, אמר בעצב.
תחזור מחר! קראה מיקה, נכין לך עוגיות בצורת ספינות.
ממות חייך, נופף בכנפיו ועף אל השמים הכתומים.
הילדים נופפו לו מהמזח יחד עם עומר הפירט. אי הפירטים כבר לא היה מפחיד, אלא אי של חברים חדשים והרפתקאות נוספות שיגיעו.
