לדוג

לדוג

היער ליד הקיבוץ היה המקום האהוב על איתי. מאחורי השביל הצר בין העצים הסתתר אגם קטן, שקט ומבריק כמו מראה. שם הוא אהב לשבת עם חכת הדיג הישנה של אבא שלו, איש שקט עם חיוך עייף שידע המון על הטבע.

אבא סיפר לו שוב ושוב על דג ענק שחי באגם, דג אגדי בשם ברושאה. 'אף אחד עוד לא הצליח לדוג אותו', אמר, 'אבל אומרים שמי שיצליח, יוכיח לעצמו שהוא לא מוותר בקלות'. בכל פעם שאיתי שמע את זה, הלב שלו פעם מהר יותר.

בוקר אחד בחופש הגדול, איתי התגנב מהבית מוקדם. הערפל עוד שכב נמוך בתוך היער, והעצים עמדו כמו שומרים שקטים סביב השביל. הוא גרר אחריו סירה קטנה מעץ שמצא לפני שבועיים ליד המחסן הישן.

אבא ראה אותו מהחלון ויצא החוצה, נועל סנדלים במהירות. 'לא הולכים לבד לאגם', אמר ברצינות, ואז חייך, 'אני בא איתך'.

הם ירדו יחד בשביל, שומעים את ציפורי הבוקר מתעוררות מעליהם בין ענפי היער. כשהגיעו אל שפת האגם, המים היו חלקים ושקטים, אפילו הרוח כאילו עצרה לנשום.

איתי ואבא דחפו את הסירה פנימה וטיפסו בזהירות. השניים חתרו לאט לתוך מרכז האגם, מוקפים בעצים הגבוהים שעמדו סביב כמו קהל.

איתי התיישב בקצה הסירה והכין את החכה בקפידה. לפני שהשליך את החוט למים, הוא לחש בלב: 'ברושאה, אני בא'.

השעות עברו לאט. איתי כבר כמעט התייאש, כשהחכה פתאום נמתחה בחוזקה כאילו משהו ענק משך אותה מטה. הסירה נטתה הצידה, ואיתי כמעט נפל למים.

איתי הרגיש את הידיים שלו רועדות, אבל סירב לשחרר. השרירים כאבו, והלב דפק מהר, אבל הוא רק משך חזק יותר.

בתוך הקצף, איתי ראה ברק כסף-כחול עמוק. הדג היה ענק, גדול כמעט כמו חצי סירה, עיניו שחורות ומבריקות כאילו הבינו הכול.

לאט לאט, בעזרת אבא, הוא משך את הדג אל שפת הסירה. 'זה הוא… הברושאה', לחש אבא, כמעט בלי אוויר.

הדג נפנף בזנבו העצום, מתיז מים קרים על שניהם.

איתי הביט בדג, ואז הביט באבא. 'אנחנו ניקח אותו?' שאל בשקט. אבא שתק לרגע, נותן לו להחליט בעצמו.

איתי חשב על כל הפעמים שניסה, על כל הימים שישב לבדו על שפת האגם. 'רק רציתי לדעת שאני יכול', אמר לבסוף. הוא התכופד, שחרר בעדינות את הקרס, ודחף את הברושאה חזרה אל המים.

הדג שחה במעגל רחב, כאילו בירך אותם, ואז נעלם במעמקים. האגם שוב היה שקט, אבל בפנים איתי הרגיש סערה מתוקה של גאווה.

אבא שם יד על כתפו, חזק וחמים. 'לפעמים לנצח זה לא לקחת', אמר אבא. 'לפעמים לנצח זה לדעת לשחרר'. איתי חייך, מבין שהיום הוא באמת הוכיח משהו – לא לעולם, אלא לעצמו.

When they returned through the forest, the birds were already singing midday songs, and the light was broken by tall leaves. Itai looked back towards the lake hidden among the trees.

I'm Liroy and I like to fish