כדורגל

כדורגל

אורי, ילד בן חמש־עשרה מנתניה, אהב כדורגל יותר מהכול. כל אחר הצהריים הוא ירד למגרש ליד הבית, עם הכדור הצהוב שלו והנעליים קצת הקרועות.

החלום שלו היה להיות חלוץ במכבי נתניה, להבקיע גולים מול אצטדיון מלא. הוא דמיין את הקהל צועק את השם שלו, ואת השדרן בטלוויזיה מתלהב מכל נגיעה בכדור.

אבל החברים שלו, דויד, מיכל, גל ואדי, תמיד אמרו לו: 'אורי, אתה חייב להיות שוער, אתה סוגר את כל השער!'

עם הזמן הוא החליט לנסות. הוא עמד בשער, קפץ לכל צד, קלט כדורים כמעט בלתי אפשריים, והופתע לגלות שהוא ממש טוב בזה.

החברים התחילו לסמוך עליו יותר ויותר. 'אם אורי בשער, אנחנו רגועים', אמר רוני אחרי משחק שכונתי קשה.

אורי הרגיש גאווה, אבל גם בלב נשארה הדקירה הקטנה הזאת של החלום להיות חלוץ.

יום אחד הוא ראה מודעה: 'מבחנים לנוער – מכבי נתניה'. הלב שלו דפק כאילו הוא כבר רץ על המגרש.

הוא נרשם כשוער, כי זה מה שכולם הכירו בו.

באימון המבחן הוא עף לכל כיוון, עצר פנדל ועוד בעיטה לחיבורים, והמאמן קרא: 'יפה מאוד, אורי!'.

בסוף האימון המאמן ניגש אליו ואמר: 'שמעת שאני מחפש גם חלוץ שמוכן לעבוד קשה?'.

אורי חייך. הוא הבין שהוא לא חייב לבחור רק דבר אחד – הוא יכול להיות גם שוער מצוין וגם לרדוף אחרי החלום שלו להיות חלוץ.

מאותו יום, בכל אימון, אורי עבד חזק בשער וגם ביקש להישאר עוד קצת לבעוט לשער.